גם השחפים לא הגיעו עם שחר

היה לנו, מאז שאני זוכר, מקום.

היה חוף , פראי ונטוש, כמו מהאגדות אבל אמיתי.

היינו יושבים בו בשעת הקטנות של הלילה שלעד הפכו לשעות אור ראשונות.

החוף עצמו גבל בשני מצוקים שהתנשאו אל-על והיו מכוסים צמחייה עבותה, ממש כמו ג'ונגל למרגלות הים.

גבולות חוף אלו עמדו בניגוד מוחלט לכחול הגדול שממול והאופק הבלתי נדלה.

אופק נצחי זה, שלא יכולתי לראות לו סוף, לא הופר אלא רק על ידי שניים: השמש שהביאה איתה את הבוקר והשחפים שהפרו במעופם את הנוף הדומם. כה שומם היה החוף.

השחפים היו יורדים לאדמה לנח ולחפש מזון. אני , מין רומנטיקן חסר תקנה הייתי מביא פירורי לחם ומאכיל אותם.

היינו יושבים בחול הזהוב, מכוסים בלבן מצייץ של ציפורי חוף.

לפעמים היא הייתה משעינה את ראשה על כתפי ותופסת את זרועי בשלה, מסתכלת הלאה אל האופק או שעל השחפים שניקרו מסביב, או שעל משהו שמעולם לא הבנתי או ידעתי מהו.

לפעמים הייתי מנשק אותה.

לפעמים היינו שוכבים בלהט עד אובדן חושים. גם באותו בוקר.

הייתי בתוכה, נע. אך בעצם לא, עיניה התמקדו בצורה מוחלטת בשלי. מבטה חדר והיא הייתה בתוכי.

נבהלתי מהמבט והגברתי את תנועותיי. מלבד גניחותיה הגוברות, דבר לא השתנה בפנייה, היא המשיכה להישיר את אותו מבט אליי.

המשכתי והגברתי את הקצב, כמו אחוז דיבוק.

היא ניתקה מבט ומתחה את צווארה עד גבול היכולת צורחת וגונחת וצורחת.

גנחתי בזעם של טירוף חושים והרגשתי שאני קרוב לסוף, סוף העולם.

"אני!" כן...

"גומרת!" כן...

"איתך!" כן...

גמרתי מאבד עשתונות לחלוטין,  והתחלתי לבכות כמו תינוק.

המשכתי לנוע בתוכה, בוכה ולא מבין.

"למה?"

היא החזירה את מבטה לתוך עיניי מתנשפת ובוכה:

"כי אני לא כמו השחפים, אני לא רוצה לחזור כל יום בחיי לאותו החוף ולאכל מידייך!"

הסתכלתי אליה בעיניים מזוגגות, רואה איך היא נעה בעקבות תנועותיי.

"אני אוהב אותך" מלמלתי בקול רועד, עדיין בוכה, עדיין נע.

"גם אני אוהבת אותך, אבל אתה חייב לצאת מתוכי"

למחרת הייתה סערת גשמים של עונות המעבר וגם השחפים לא הגיעו עם שחר.