הקלפים והשעועית

הקלפים והשעועית

פגשתי את חנה לראשונה בבית הורי. אישה גדולה, עבת בשר, רגליים עקומות והליכת ברווז. עיניים גדולות  שחורות, חוקרות ולעתים בוהות, מצח גבוה מלא קמטים כמו עבר חריש עמוק. ידיים חזקות וכפות ידיה ככפות גבר. לא הייתי צריכה הרבה כדי להבין שאמי שוב לקחה לה עוזרת מבית החולים "אברבנאל". הושטתי לה את ידי. זו לחצה אותה וכל הטבעות שהיו על אצבעותיי הזכירו לי את קיומן.

הייתי בהריוני השני. לפני שהספקתי להוציא את בני מהעגלה, הושטו שתי ידיים וכבר ערסלה אותו חנה בידיה העבות מאמצת אותו אל לבה. טל התמקם בנוחיות בחיקה. אמי חייכה והסבירה לי שהיתה רוצה לתת לי את חנה ליומיים בשבוע על מנת לעזור לי.

ישבתי מול הרופא. בשערו זרקה שיבה, מסופר קצר בתספורת צבאית. קצה חיוך בשפתיו. על השולחן היו מונחות משקפי קרן.

"במה אוכל לעזור לך?" פנה אלי באדיבות.

"אמי מעסיקה את אחת החולות שלכם, שמה חנה. אינני יודעת את שם משפחתה" ניסיתי לתאר "דוברת רומנית ואידיש. אישה גדולה".

"כן אני יודע על מי את מדברת. אישה מאוד טובה ונוחה. האם יש בעיה כלשהי אתה?" שאל כשמתח מסוים זוחל לקולו.

"לא", מיהרתי להרגיעו "אין שום בעיה. גם לי היא נראית אישה טובה. יש לי ילד קטן בבית וכפי שאתה רואה אני מחכה לילד שני. אני קצת חוששת".

"אין לך ממה לחשוש. חנה היא חולה מאוד שקטה. אף פעם לא אגרסיבית לא כלפי אחרים ולא כלפי עצמה. גם בזמן התקפים הכי קשים שלה היא פשוט מתכנסת בתוך עצמה, מפחדת מכולם כולל מהאחיות ומהרופאים שהיא כל כך אוהבת וקשורה ומאמינה בהם. היא מסרבת לאכול כי כל המחלה שלה מתבטאת בכך שהיא בטוחה שרוצים להרעיל אותה. מאחר ואינה אוכלת דבר אנחנו חייבים לתת לה עירויים וכמובן תרופות מרגיעות עד שעובר ההתקף".

"ואיך אדע אם היא תקבל התקף פתאומי אצלי בבית בזמן עבודתה?" שאלתי כשאני עדיין לא רגועה.

"ראשית, היא עצמה יודעת כמה ימים לפני שמגיע ההתקף. היא תמיד אומרת לי שהיא מרגישה

בגרון כמו שמן וכעבור כמה ימים היא נכנסת להתקף הדיכאוני שלה. אני אומר לך באחריות מלאה שאין כל בעיה שהיא תהיה בקרבת ילדים. הדבר רק יעשה לה טוב", חייך מנסה להרגיע אותי.

"מה הרקע שלה בכלל? איך זה קרה לה?" שאלתי כשאני זזה בכיסאי מוכנה להקשיב לסיפור מרתק.

"לצערי אינני רשאי לספר לך את כל הפרטים" סיכם ולא פירט "אני בטוח שאת תרכשי את אמונה מהר מאוד והיא עצמה תספר לך את כל שעבר עליה".

ואכן כך היה. חנה החלה לעבוד גם אצלי ומיד התחבבה עלי. שקטה, עושה עבודתה במסירות אין קץ ומדי פעם באה אלי:

"פראו, אולי להביא לך משהו לשתות?"

"לא תודה, חנה. אני יכולה למזוג לי בעצמי כשארצה".

חנה ידעה לא לנדנד. גרנו בדירה קטנה של שני חדרים, אבל מעולם לא הפריעה. הבית הבריק, את השטיח היתה מניפה ביד אחת, את הספה היתה מרימה במקום לגרור אותה, בכל פינה שרר הניקיון.

את הכביסה כבסה ביד, מכונה עוד לא היתה והכביסה הבהיקה בלובנה על החבל. משהייתה מסיימת את עבודתה נהגה לשאול:

"פראו, הכל בסדר?" כשחיוך קצת מפוחד על פניה.

מצאתי עצמי מלטפת אותה ומנסה להרגיע אותה. סידרה לה כסא בפינת המטבח, שם ישבה ובהתה, מחכה לרגע שאזדקק לעזרתה.

כעבור זמן, הציעה לבשל לי משהו כמו ברומניה. ממנה למדתי איך לבשל צלי עוף עם הרבה שום, בצל ופפריקה. הבעיה היחידה שנתקלתי בה עם חנה היתה שהיא אף פעם לא רצתה ללכת חזרה לביתה, לבית החולים. היא משכה את הזמן בתירוצים שונים. חיכתה לרחוץ את הכלים מהצהריים, ישבה אתי בערבים שבעלי עבד משמרת ערב. דבר אחד הבינה. ברגע שבעלי חוזר הביתה, נהגה לקחת את התיק שלה ובעיניים מצועפות אמרה לנו לילה טוב והלכה גוררת רגליה לעבר בית החולים.

היא החלה להיפתח אלי. פעם שאלה אותי אם יש לי קלפים בבית ואם לא יפריע לי שהיא תשחק בקלפים בזמן שאין עבודה. נתתי לה קלפים ומדי פעם התבוננתי במה היא משחקת. להפתעתי לא ראיתי שהיא משחקת ב"פסיאנס" או כל משחק אחר שהכרתי. בערבים הייתי מבקשת ממנה לבוא לשבת בסלון ולשחק על השולחן, כשאני יושבת וסורגת או רוקמת.

ערב אחד החלה פתאום לספר לי שיש לה אחות בעכו ולה משפחה. ניצלתי את ההזדמנות שנקרתה לפני ושאלתי אותה אם גם לה יש ילדים " אני מאוד חולה בגלל מה שעשו לי הגרמנים". ישבתי, ליטפתי את זרועה וחיכיתי שתרגיש חופשייה להמשיך בסיפורה.

היא היתה בחורה צעירה, יפה וחסונה כשפרצה המלחמה. הגרמנים לקחו אותה לשרת אותם. תיארתי לעצמי איזה שירותים נאלצה לתת להם והיא מעולם לא דיברה על זה. כל מה שסיפרה וחזרה וסיפרה שהיתה צריכה לצחצח להם את המגפיים הגבוהים שלהם ולהבריק אותם עד שיכולה היתה לראות את עצמה בהם כבמראה. עם אותם מגפיים שצחצחה כל כך הרבה, נהגו לבעוט בה ולהתעלל בה. הם ירקו עליה, קללו את היהודייה המסריחה אבל השיא היה כאשר יום אחד אמרו לה שהם החליטו להוציא אותה להורג. משכו אותה בכוח לחצר, העמידו אותה ליד הקיר וכמה מהקצינים נעמדו מולה, שלפו אקדחיהם, כיוונו אליה והיא חיכתה לשמוע את היריות וידעה שקיצה הגיע. עצמה עיניה, התפללה לאלוהים וברכיה רעדו. משלא שמעה את קולות הירי, פחדה לפקוח עיניה. לאט לאט החלה לפקוח את העיניים מחכה בכל רגע לקולות הירי ולפגיעת הקליעים בגופה.

משראו הקצינים הגרמנים שהיא פקחה את עיניה פרצו בשאגות צחוק. שוב הרימו את האקדחים ושוב כיוונו אליה. חנה רועדת כולה, שיניה נוקשות, לבה מפרפר, עצמה שוב עיניה וחיכתה לקולות הירי. הפעם לא פקחה את עיניה. היא חיכתה כשראשה סחרחר עליה. לפתע שמעה את קול צחוקם הרועם ואת רעש מגפיהם כשהם צועדים אל הבית פנימה. חנה פקחה את עיניה כלא מאמינה. היא נפלה על הרצפה, התבוססה בבוץ ופרצה בבכי קורע לב. היא פשוט יצאה מדעתה.

הדמעות זלגו גם עכשיו מעיניה ואני לא ידעתי מה לעשות אתה. הבאתי לה כוס מים, חיבקתי אותה והיא נצמדה אלי כילדה קטנה המבקשת את חום אמה.

"פראו" היא המשיכה בבכייה ואמרה "את לא מבינה שאני פשוט לא רוצה לחזור כל ערב לבית החולים. יש שם אנשים משוגעים ואין לי עם מי לדבר בכלל. כל כך טוב לי פה אצלכם. אני מרגישה שאתם המשפחה שלי".

וכי מה יכולתי לענות לה? ישבנו כך, כל אחת ומחשבותיה. משנפתחה הדלת ובעלי חזר מהעבודה היא קפצה בבהלה.

"חנה, אל תפחדי. אורי ילווה אותך לבית החולים שלא תלכי לבד", הבטתי בו רומזת לו שאין ברירה אחרת הערב.

אחרי אותו וידוי הרגשתי חופשייה לשאול אותה מהו משחק הקלפים שהיא משחקת לעתים. היא חייכה והסבירה לי שהצוענים ברומניה לימדו אותה לקרוא את העתיד בקלפים והיא פותחת קלפים כל פעם לדעת מה יקרה. מעולם לא האמנתי בדברים הללו. גם לא סיקרן אותי לבקש ממנה לקרוא לי בקלפים ואולי אפילו עורר בי מין פחד מוזר. למה לדעת מה יקרה? כמה פעמים ניסתה לשכנע אותי לפתוח לי קלפים ואני צחקתי וסירבתי. יום אחד שאלה אותי חנה אם יש לי שעועית יבשה. חשבתי שהיא רוצה עכשיו ללמד אותי מאכל רומני עם שעועית. נתתי לה את קופסת השעועית והופתעתי לראות שהיא מפזרת קצת שעועית על השיש, בוחרת כמה עשרות גרגרי שעועית יפים ומחזירה את היתרה לקופסה.

"למה את צריכה כל כך מעט שעועית?" שאלתי מופתעת.

"לקרוא בשעועית", ענתה לי מחייכת.

עכשיו כבר התעוררה סקרנותי. על קריאה בשעועית עוד לא שמעתי. היא לקחה אותי בידי ואמרה:
"קום פראו, קום, איך ויל דיר צייגען", אמרה באידיש.

ישבה לשולחן. פיזרה את השעועית בקבוצות וביקשה ממני להעביר גרגר שאבחר מקבוצה אחת לשנייה. סימנה לי בידה להמשיך ולהעביר גרגרי שעועית מקבוצה אחת לאחרת לפי בחירתי. כעבור כמה דקות הפסיקה אותי והתעמקה בגרגרי השעועית שהיו מסודרים עתה בקבוצות אחרות, חלקן גדולות, חלקן קטנות. היא החלה לספר לי דברים על עצמי ופי נפער בתדהמה. דברים אותם לא יכולה היתה לדעת. בקשתי שתספר לי גם על העתיד ואז חייכה ואמרה:

"פראו, רק טוב. לא מספר רע".

התחלנו להשתעשע בערבים בפתיחת קלפים ובקריאה בשעועית.

ערב אחד היא פתחה את הקלפים עבורי ולפתע סגרה הכל בחזרה. הבנתי שראתה משהו לא טוב.

"חנה, תפתחי שוב את הקלפים ותגידי לי מה את רואה". הפעם החלטתי להתעקש ולא לוותר לה.

היא נדה בראשה לסירוב. ככל שגברה בקשתי, כך גבר סירובה והיא התעקשה לא לומר דבר.

פתאום הכניסה יד לכיס הסינר שלה, שלפה את השקית עם השעועית שלה, פרסה אותה, בקשה אותי להעביר גרגרים ולפתע אספה את כל השעועית ושוב נדה בראשה לשלילה והפעם ביתר תוקף.

"חנה! אני לא אוותר לך הפעם. את חייבת לומר לי מה ראית!" דרשתי. הרגשתי את קולי עולה כאילו לא מגרוני שלי.

היא הרימה עיניה, הביטה לתוך עיניי בתחינה ואילו אני המשכתי בסירובי לוותר. משראתה שאין לה ברירה, פתחה שוב את הקלפים ואמרה לי:

"זה לא מישהו מאוד קרוב לך, חס וחלילה".

"חנה, אני משביעה אותך, מה את רואה? משהו עם הילדים? עם אורי? עם ההורים? אולי אתי?"

והיא נדה בראשה לשלילה.

"תעני לי כבר!!!" הרגשתי שאני מתפוצצת.

"יש דוד קרוב, שאת אוהבת אותו והוא ימות בקרוב פתאום", לחשה והחלה לבכות.

כעבור שלושה ימים נפטר דודי בשנתו משבץ מוחי.