משה חי בבקתה מעופשת על גבעת חול בהרי נבו התמירים,שהיו שייכים לארץ שפעם נקראה מואב והיום ידועה יותר כירדן וגבלו בארץ כנען לשעבר וכיום ישראל. הבקתה עצמה הייתה ממוקמת על קרחת בהר, מין מדרגה שנוצרה באחת המפולות באמצעו של ההר.
הנוף היה ברובו חום ומדי פעם אפור של ערמות אבנים שחור של ציפורים טורפות וכמובן כחול דהוי של שמיים.
איוושת הרוח של הבוקר הביאה עימה את גרגירי החול מחבש והמדבר היה שתקני כתמיד, תמיד.
השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת ומשה עמד מחוץ לביקתתו תולה את שמלותיו על חבל תלייה מחובר לשני עמודים שהם בעצם שתי מוטות עץ.
לאחר שסיים התיישב על אבן שטוחה שהייתה ליד הבקתה כופף מעט את גבו, שילב את ידיו במין תנועת תפילה והניח את סנטרו עליהן והחל מביט באופק.
לפתע שמע קול ודירדור אבנים מכיוון המדרון, איוושת הרוח נחלשה מעט
"עצור,מי הולך שם?"
"זה אני" ענה הראש שלפתע צץ במרחק מטרים ספורים בכיוון האופק אליו הסתכל הזקן.
"ומה השם לו תענה?"
"שמי היה ויהיה נרקיס, אבל אני עונה לכל שם כשפונים אליי דווקא. זו כבר לא צורת הדיבור סבא והדור לא אותו דור."
"יש דברים שלא משתנים" אמר באנחה
"אכן, יש"
"אם כן נרקיס, לשם מה ביקורך כאן ואותי?"
הוא היה כמו נרקיס מהמיתולוגיה היוונית צעיר מאד ויפהפה וכנראה שהיה מודע לכך שהרי חזר והבריש את שיערו בידיו וסידר את גבותיו במין תנועת החלקה של שתי אצבעותיו הקיצוניות של יד ימינו. בשיערו היה מן נוזל שמנוני מבריק שנראה כי מחזיק את שיערו בצורה המיוחדת שלו
"אתה האיש על הגבעה, לא?"
"אובכן עם זו היא גבעה ואני הוא איש אז אני מניח שכן"
"לא ,כוונתי שאתה הטיפש על הגבעה"
"בזמני זה לא היה מנומס לקרוא לקשיש טיפש ובאותו עניין לאף אדם,אל נא תאמר שגם ערך מקודש זה נמחק עם הזמן?"
"לא לא" ציחקק נרקיס "לא התכוונתי לזה, תראה זה העניין, אני מעריץ גדול של הביטלס והם הלהקה האהובה עליי. השיר הכי אהוב עליי הוא "the fool on the hill" שבעברית זה "הטיפש על הגבעה"
"כל זה חדש לי ואף מעניין מאד, אך האם תואיל להסביר לי איך זה קשור אליי?"
"בהחלט, בזמנו כשכל חברי הלהקה היו עוד בחיים, עוד לפני שהם התפרקו לפני כ 35 שנה, שלחתי להם מכתב, כמעריץ, ובין השאר שאלתי אותם מאיפה הם לקחו את ההשראה לשיר הטיפש שעל הגבעה.
לא ציפיתי שהם יענו לי, ידעתי שהם מקבלים אלפי מכתבים כאלה ביום אבל להפתעתי הגמורה אחרי כמה חודשים בלבד קיבלתי מכתב ממוען מאנגליה והשולח היה ג'ון לנון."
נרקיס הביט במבט מלא ציפייה בזקן הבל שעמד לפניו כאילו קיווה שכעת דבריו יהיו לו בעלי משמעות.
והזקן בתגובה רק אמר: "אובכן המשך בן-אדם, וסיים, אחרת איך תרצה שאבין את פשר קריאתך אותי מילות גנאי?"
ונרקיס המשיך "אובכן הוא כתב לי וסיפר שבאחת מביקורי הלהקה לישראל כשהם הופיעו כאן, עשו להם סיור באזורים אלו, להראות להם את הנופים, את ים המלח את החול וההרים.... והם הבחינו בבקתה שלך ובך יושב על אבן ובוהה באופק, באותה צורה שאני מצאתי אותך יושב עכשיו.
כשהם חזרו למחרת ללא כל המלווים, המאבטחים והתקשורת, באותה שעה בערך שוב ראו אותך יושב באותה צורה ממש ובוהה באופק באותה צורה כאתמול, במין כמיהה שכזו, והם הרגישו שיש בכך משהו בלתי רצוני מצידך ושהיית רוצה לרדת אבל לא תוכל בגלל סיבה לא ברורה. וזה מה שעושה אותך טיפש, שאתה לא יורד מהגבעה. הטיפש שעל הגבעה. ומהעין נכנס ללב ומהלב אל הנייר, וכך נולד השיר"
במשפטים האחרונים של נרקיס נראה כי הזקן כבר לא כל כך איתן בעמידתו כמקודם ועיניו הבריקו מעט.
"הבנתי בן, אך שאלתי עדיין עומדת בעינה, לשם מה ביקורך נרקיס?"
"או האם זה לא ברור"
"כלל וכלל לא"
"הרי באתי לשאול אותך אם אתה יכול לרדת מהגבעה?"
"כמו שאמרתי קודם, יש דברים שלא משתנים"
"בגלל שהם קבועים או בגלל שאתה מפחד לנסות לשנות אותם?"
"איזה מן שאלה זו?"
"אני אנסח מחדש, האם אי פעם ניסת לרדת מההר?"
"אני לא יכול, אסור לי"
"ניסת?"
"זה צו אלוהים זו הייתה טעות ש..."
"כן?"
"שלי שזלזלתי בכוחו... מים מהסלע? איך יתכן? נרקיס למה תבוא לענות אותי כך?"
"אתה זה שמענה את עצמך, איך אלוהים יכול לסלוח לך לפני שסלחת לעצמך"
"אם אלוהים היה רוצה שארד הייתי יודע על כך הוא היה עוזר..."
"אלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם, עוד כמה ציטוטים עליי להביא בפנייך?"
"דיי הפסק!!!! אלפי שנים אני יושב על הסלע הנידח הזה בנאמנות, ללא ויכוחים ובלי להפר את עונשי"
"ואני אלפי שנים לפניך מתתי בגלל טיפשותו של אחי וסבלתי ללא סיבה. אבי סולק מגן עדן בגלל טעות של אישתו. כעת אני שליח. לא לכל דבר יש סיבה ניראת לעין, האם תבין אותי?"
הזקן שהיה כעת על סף דמעות שאל בקול רועד:
"בן כמה אתה נרקיס"
"מתקרב ל- 20"
"ומתי שלח לך ג'ון לנון את המכתב שבו דיברת?"
"ג'ון לנון מת לפני 34 שנים, שנתיים לאחר שקיבלתי את המכתב " ענה נרקיס בחיוך רחב, הבריש את שערו והוסיף בחצי חיוך "בגלל טיפשותו של מעריץ".
"תמורת מים שיצאו מהסלע..." מלמל משה
לאחר נרקיס אמר: "אל תהיה הטיפש על הגבעה משה, אלוהים סלח לך מזמן"
"מאיפה אתה יודע את שמי".
אבל נרקיס כבר הפנה מבטו והחל ללכת לכיוון שממנו בא מההתחלה:" העונש הכי גדול הוא לא ללמוד מהעונש, אם למדת מעונשך משהו, מה טוב, אם לא, סבלת די והותר בזה שלא למדת ממנו כלום ובזמן שבזבזת על ההר הזה" ולפתע גופו התחיל להתפוגג במין עווית באוויר. הוא נעלם. והרוח חזרה לנשוב כמקודם ואף ביתר שאת.
משה הסתובב לביקתתו נאנח ואמר: "ואני דווקא אתגעגע לחורבה הזו".
אמר והחל יורד בהר.
