"משהו היה כבוי בה.
משהו בעיניים שלה .
בדרך המגושמת בה התהלכה.
יכולתי לשמוע אותה צוחקת עם כולם ובוכה שהיא לבד.
רציתי לגשת אליה , לגעת בה, לומר לה שהכול יהיה בסדר.
שזו לא אשמתה.
היא לא אשמה בכלום.
אני הריי נמצא כאן לא?
אני הולך אחריה לכל מקום .
לכל אשר תחפוץ אבל באותו יום זה היה היום שאני הייתי מישהו אחר.
מישהו שבחרתי להיות , מישהו שלא היה מעולם עושה את מה שעשיתי לה.
מישהו שהיא לא אהבה ולא הכירה מעולם .
הייתי המישהו של מישהי אחרת.
של אלה .
לגמרי של אלה.
זה היה הלילה שלי ושלה.
הלילה הכי גדול שיכול להיות – 23 למאי .
נכנס לדירה וכולם שם מחכים רק לי, האלכוהול הריח מכל חלק בדירה הקטנה של יובלי שהחליט שזה הרגע שהוא מקדיש אותה אך ורק לנו.
כולנו היינו שם, שיכורים משמחה , שיכורים מהצלחה.
הפחד כרסם בי , הרגשה של הפספוס תמיד נמצאת שם כמו משהו שאתה יכול פשוט לגשת אליו ולגעת בו.
כמו משהו שאתה אוכל ואתה לעולם לא שבע.
אבל בהינף יד סילקתי את אותו רצון ואת אותה הרגשה מהראש שלי והייתי שלם בצעד שלי.
אין יותר שמח ממני.
4 שנים של הקדשה טוטאלית לאותה אהבה.
אני , לירון, מחר מתחתן עם אהבת חיי, ליטל.
מחר זה היום שלי.
כל כולו שלי.
"לחיים"
"לחיים" אני מרים את בקבוק הבירה ובטוח שפספסתי כרגע את הנאום שאחד מחבריי נשא לפניי כולם.
בוהה בו אך איני מקשיב. שקוע במחשבות שווא.
"הכל בסדר?" חברי הטוב מזה שנים , יותם , שואל אותי.
"כן כן, הכל בסדר.."
"בטוח?"
"בטוח"
הלילה שלפניי החתונה הוא הלילה הכי לבן שיש. מאידך הכי מבעית.
ישנה לידי אני מריח את ריח שיערה הרענן ואני רק רוצה לספר לה כמה אני מתרגש , אך זו המילה?
אני מתרגש או מפחד?
תמיד היו לי בעיות עם מחויבויות , תמיד ברחתי שיכולתי, הבטתי לאהבה שלי בעיניים וחיפשתי את הפגם.
מה לא היה בסדר במשוואה הזו שלי?
כלום!
ממש כלום!
הכל היה מעולה .
ואז הגיע הרגע.
עיניים אדומות ופה חתום , שוטף את פניי לאור בוקר יום ראשון לחתונה שלי.
היא בהיסטריה מטורפת עזבה את הדירה נראה לי ב-5 בבוקר לסידורים הנשיים שלה ואני ישבתי לבד מהורהר במחשבותיי.
מתי לברוח ?
ואם משהו יכשל בדרך?
אייך שרדתי אותה 4 שנים?
לכל אחד יש זיווג?
אם הייתי איתה כ"כ הרבה זמן זה אומר שהיא אחת?
חיפשתי נפילה אחת שלי.
חיפשתי תירוץ לבריחה הגיונית .
לא הייתה לי.
אפילו לא אחת.
אהבתי אותה כמו שלא אהבתי בחיים , מפחיד לחשוב שלא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיה, אפילו לא לרגע.
הייתי צריך אותה אך אם הייתה נמצאת לרגע בתוך מחשבותיי או שהייתי מסגיר את אחד מהפרצופים החיוורים שלי היא הייתה הולכת.
ולא חוזרת לעולם.
ידעה כמה פחדתי ממערכות יחסים, ידעה שהייתה הראשונה שהצליחה לתפוס אותי ליותר משבוע , היא ידעה שהיא ה"אחת " אך לעולם לא נפנפה בזה.
נאבק בכל מחשבות הרוע ששלטו בי ברגע כושל אני נזכר בה , כמו תמיד.
"יפה וענוגה בתיאטרון רוסי" (אביתר בנאי) היא שבתה את ליבי עוד שהייתי בן 20 ומעולם לא מילאה אותו אפילו לא באיזה מחמאה נעימה , רק שרטה אותו בציפורניי החתול הארוכות שלה והרגה אותי בכל פעם מחדש שעינינו נפגשו. בכל מפגש מקרי שהייתה רואה אותי עם ליטל היא הייתה שולחת את המבט הזה שלה, חתולי והורס, שובה ואכזרי, תמים ובתולי, לוקחת אותי אליה וזורקת אותי כמו טרף מוטל על הכביש.
ואני לא יכולתי להניח עליה את ידי ולו פעם אחת.
היא הייתה הפנטזיה של חיי, היא הייתה הסוד שלא יכולתי לספר לאף אחד.
היא הייתה ההתעוררות של המחר , הדמות שלה שמלווה אותי בכל מקום אפילו שאני עם ליטל.
בחלומות , בדרך ללימודים בדרך לעבודה , באינטימיות , היא תמיד שם.
היא ורק היא .
בלי לעשות כלום.
שעה וחצי לפניי החתונה אני מרגיש שלחץ הדם שלי מרקיע שחקים ואני חייב לשחרר את העניבה שחונקת את ימיי החופש האחרונים שלי.
היא שם אוחזת את ידי שמזיעה בשלה מביטה בי במבט שואל ומחייכת "הכל יהיה בסדר" היא אומרת .
"לך תתרענן קצת."
ואת זה היה אסור לה לומר , ואת זה היא לא ידעה.
זה כמו לשלוח כלב לא מרוסן אחר ריח של בשר מבושל.
זה כמו לפתוח את דלת הדירה לשמע יללות ייחום של חתולת השכן בעוד החתול שלך רק רוצה להרבות את זרעו.
ככה הייתי באותם רגעים. שוטה לעיניי כולם.
שוטה בעיניי עצמי.
חושב לעצמי איפה השרשרת שהיא התירה את כבלייה אני רואה אותה.
את אלה. עומדת מולי אלוהית יותר מתמיד .
היא רק מביטה בי ולא אומרת כלום ואני מנסה לחשוב אם בכלל הייתה מוזמנת לחתונה שלי.
"אל תתהה אני בת זוגו של יותם"
"נחמד" אני רואה את העניין משעשע ביותר .
פרדוקס.
השמלה המעודנת שלבשה .
סגול שלא בדיוק סגול , יש בו נגיעות של כחול עם ורוד, קצת כסוף קצת חושפני קצת משהו שרציתי באותה רגע להשתחל אליו.
היא הייתה מושלמת ולא הייתה מושלמת יותר ממנה בכל היקום שלי.
היא הייתה מושלמת בעיניי כולם.
הנעליים שהיא לבשה אפילו התאימו את עצמם בצורה מושלמת לכף רגלה .
העיניים שלה , הכל בגלל העיניים שלה .
היא יכלה להביט בי ואני הרגשתי כלום, המילים היו מתבלבלות בתוכי , והשעות היו נשכחות מהיום שלי .
היא שלטה בי בלי לדבר בכלל ואני הייתי כל כולי שלה.
בכל רגע נתון שהיא שהתה שם כך היו הסיכויים שלי לעמוד מול ליטל מתחת לחופה נמוכים יותר ויותר.
"בוא יש לי מתנה להביא לך."
(40 דק' לפני החופה)
"אני חושב שאני אכנס ... תראי ליטל..."
"בוא בוא מה אתה מפחד ? זה לא מנומס לסרב למתנות"
אתם רק יכולים לנחש איזו מתנה היא יכלה להביא לי וזו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים.
כל מתנות ילדות שקיבלתי, המחוות הרומנטיות שליטל הקדישה לי , הכל התגמד לאותו רגע.
פרץ ממני אור שלא ידעתי שקיים.
זו הייתה מתנת נישואים הכי מרווה שיכולה להיות .
ואני בצעתי אותה בכל רמ"ח איברי.
הגיע הזמן להיכנס ואני עולה בחזרה .
שוטף את פניי אלה נכנסת לאולם.
מתהדרת ביופייה משתקת חצי מהאורחים שנמצאים היא מתהלכת קשורה בידו של יותם שמרגיש בגאווה מתופפת לו על הכתף.
אנחנו עומדים שנינו .
הגיע הרגע.
שנינו לבד ורב אחד שמרגיש שהוא האלוקים שלנו לאותם רגעים.
היא מביטה בי.
בעיניים דומעות לא ברור לי אם זה מאושר או מכאב.
"אני לא יכולה " היא לוחשת מחזיקה את ידיי.
"מה ? אני לא מבין?" התפילות של הרב מחרישות אוזניים פתאום ואני רק מתאמץ לשמוע את מה ששפתיה ממלמלות .
"אני לא יכולה.. אני אוהבת אותו."
"מה ? על מה את מדברת ?"
"אני אוהבת אותו. אני אוהבת את יותם."
באותם רגעים של פחד, באותם רגעים של חולשה , בכל המלחמות של אני והאבקות שלי מול הממסד הזה היא עמדה שם יפה ומדהימה כמו תמיד, האישה שלי, ומספרת לי שהיא אוהבת את חבר הילדות שלי.
את יותם שנמצא עם תשוקת חיי עם החלום הנגוז שלי שהיה עד לפניי שעה חלום ועכשיו מרגיש יותר כמציאות משוחררת .
נפרדת מאחיזתי היא הולכת והרב מפסיק.
המומים כולם מביטים בכלה נמלטת על נפשה ואני מביט בה לא מנסה לעצור אותה אפילו.
חושב לעצמי..
הנה לי התירוץ שחיפשתי כל היום."
מוקדש לשי- לפעמים מה שנראה מסובך על פניי השטח הוא הכי פשוט..
נשיקות וחיבוקים...
שלך הדרי.
