"הביטו בי נואפים.
הביטו בי! תופס הוא אחד בשיערו שנראה עדין כמו עלה .
ראו עד כמה שפלים הייתם ותהיו תמיד, אני, הביטו בי, יפה כמו עץ התמר, תמיר כמו עץ האורן , משביח עם השנים כמו עץ התפוז , ומריח כמו יקב בכל פעם שאתם מתקרבים אליי.
אתם...
לכו לכם שוטים!
ארורים, מושחתים, זונים.
הריי הבל וקין דמותכם היא?!
הריי עבדתם את האחר ולא אותי?
אייך יכולתם אתם תאמרו לי, איך התאוננתם למולי ?
בושו לכם...
ואני ..
אני,מה אומר לכם?
תמותו בגיהנום, תשכחו מחיי עדן, תשנאו את הוויתכם, תשמחו לאובדנכם, תשמחו לאיד.
מותכם יהיה מר אני אומר לכם, הוא יהיה מר !!!
בכי עז ישמע ממכם, קולכם יבגוד בכם מדיי פעם, ואני אבגוד בכם תמיד!
כי אתם הלכתם שולל!
אז מי הוא האדם תגידו לי.
מי הוא בן האנוש שיכול לעמוד מולי ולומר לי את אשר בליבו בלי לפחד שלא אנעץ בו את מבטי, שאנעץ בו את חרבי , חרב בת שושלת רבת ימים היא, שושלת אבותיי!
הריי ידעתם כמה היא אמיתית!
הריי ידעתם כמה היא חדה!
ובכל זאת אינכם פוחדים?
אינם שואלים אם אכן היא תוכל לגרום לכם לדמם ואולי למות עליה?
כן !
כולכם תמותו על החרב הזו!
וההרוג אחד אחד, ולא השאיר ולא פצוע אחד ואם כן אז רק בשביל הנקמה, שאוכל להביט באותם עיניים מדממות המפחדות מצל המוות ששוכן הוא בטח מאחוריי מאיים לקחת אתכם למנהרתו.
אבל אני אשתוק ולא הציל ולא אחד ממכם.
זמנכם שאול .
המוות מאפיל עליי, מתעב אותם בעליי אוב , את אותם מנחשים בממלכת השמיים.
מי זה אמר שלא הייתי יפה תואר?
מי זה האומר שלא יכולתי למשול לנצח?
מי יכול למרוד בי ?
אחד שיקום ורגליו מסוקלות יהיו לנצח!
אחד שיפצה קול חרישי ולשונו תהיה קבורה לצידי ראשו!
ואני הייתי מלך לכל אותם הימים ואתם, אתם שפלים שכמותכם!
שנאו ואהבו אותי אני אהיה שליטכם לנצח!
תכבדו אותי באשר אומר.
תשתחוו לי באשר הלך.
נשקו את רגליי בעודי אוכל.
וסגדו לי בעודכם בחיים.
אז מה אומר לכם , בניי בליעל איומים?
תהיו מקוללים לנצח, וזעקתי תשמע בכל תפוצות ..."
הוא דיקלם את המחזה כמו שחקן ראשי, ממוצע בגובהו , מחייך באדיבות , וכריזמטי יותר מכל שחקן בימה שראיתי בחיי.
הייתה לו נוכחות.
הייתה לו במה משלו.
אני מאמינה שלא הבחין בדמותי שצופה בו כבר 7 שנים רצופות.
מדקלם את אותו מחזה בכל פעם מחדש בלי לפספס.
באותו טון , באותו משקל , באותם מילים , באותה נשימה רצופה, באותה נימה זועקפת ומגדפת.
ששמעתי אותו מדקלם את אותו מחזה באותו יום קייצי זו הייתה הפעם הכי ראשונה יותר מכל הפעמים שהבנתי שאמיר הוא לא אוטיסט כמו שהמדע והדנ"א מוכיח.
הוא לא היה אוטיסט בשבילי.
אמיר היה אחד המבריקים שהיה לי העונג לפגוש בחיי.
יכולתי ללמוד ממנו ולחיות אותו אם הייתה לי ההזדמנות.
"מה את אומרת הייתי בסדר ?"
"מעולה ! פשוט מעולה!"
"אני חושב שלא נשמעתי זועף ורוטן מספיק .. אולי אעשה את זה שוב"
"הביטו בי נואפים.
הביטו בי! תופס הוא אחד בשיערו שנראה עדין כמו עלה .
ראו עד כמה שפלים הייתם ותהיו תמיד, אני, הביטו בי, יפה כמו עץ התמר, תמיר כמו עץ האורן , משביח עם השנים כמו עץ התפוז , ומריח כמו יקב בכל פעם שאתם מתקרבים אליי.
אתם...
לכו לכם שוטים!"
ואני הקשבתי כאילו לא שמעתי אותו פעמים רבות לפניי מציג את אותו מחזה.
אבל משהו בו , התשוקה שיצאה ממנו, הדבר הפגום הזה שבו גרם לי לראות אותו מושלם.
גרם לי להבין שהפגום הוא המושלם ביותר .
כי הציפיות מעולם לא יוולדו.
והמושלם ביותר מעולם לא קיבל תואר שכזה.
להיות אוטיסט."
הזכויות שמורות להדר מיליס
