הרהורים על הבלי עולם/ (c ) יעל כרמי גבאי

                     30.1.07                     

קרוב אני אצל הזכרונות,

אמר, מפיח עשן אל עולם ,

שעוד רגע קט ייתם.

ידיו רועדות,

ובזוויות פיו לא הצטחקו הקמטים,

רק הפיח,

יצא צלול וברור מפיו,

אל עולם הולך ונעלם.

הוא דישדש מן השדרה,

השליך הסיגריה

במבט מהורהר

ולכבות לא זכר.

נשא זכרונותיו,

בצרור יד קט.

כך הילכו בשניים,

אדם ועברו

קשורים זה לזה

בעבותות של פעם,

עם טעם סמיך,

מעורפל של היום...

ואני בהיתי בדמות,

אלמלא הייתי

עוד יער היה עולה בעשן

של הזכרונות...

ואיש אחד קשיש,

היה מסתובב על עקביו,

שואל היה ולעצמו ממלמל

- עישנתי כבר ,

או הפיח הזה , של היער החרוך

את עיניי מסנור

ולשונו תצא לחופשי

וכל מאגר מילותיו

יפרחו בחללו של עולם:

- תיפח רוחו...

איזה זיהום אוויר.

לא זוכר דבר כזה........

חוליגנים, האנשים,

הולך ופוחת הדור.

ואני, מהנהנת

כן, הולך ופוחת הדור...

גם האיש הצלול האחרון...

גם עולם שכולו טוב....

גם החור באוזון...

-הלו, קראתי

אף אחד לא ענה...

הולכת ופוחתת גם השמיעה....

(c)

כל הזכויות שמורות ליעל כרמי גבאי