סביב מרחב עצום של גווני חום היא נעצרת, אחרי הליכה מטורפת, מביטה לאופק כדי למצוא מקום מוצל. כבר אזלו כוחותיה וכל גופה אדום ושרוף מהשמש הקופחת. מתוך הסבל הפוקד אותה עולות בראשה מחשבות מהעבר, כיצד הוא אהב את המדבר... לבטח אם היה כאן עכשיו סביר להניח שבמיוחד בשבילו היה כאן איזה עץ הממתין רק לו.
היא התיישבה על יד שיח קוצני ועצמה עיניה. היא לבדה, בודדה כל כך ואבודה.
הראש כואב והגוף כבר לא מסוגל להחזיק עצמו - השמש מכה חזק כל כך.
אט אט נזרק לו ראשה לאחור, ידיה פרושות לצדדים וגל חום מתפשט בכל הגוף.
רגיעה.
* * * *
גמד קטן, לראשו כובע קטן ומוזר, עומד לידה. חיוכו הגדול והקורן ממלא לו את כל הפנים ומדגיש את הרווחים בין השיניים.
- "היי פרינסס, קומי עורי, די לך לישון"
היא פוקחת את עיניה ומביטה בו, מעולם לא ראתה ייצור קטן וחמוד שכזה
- "..מי... מי אתה?"
- "ו..תני לי לנחש... מה את עושה פה?"
היא הביטה סביבה, לא ידעה היכן היא, אך את גווני החום המייסרים החליפו גווני ירוק מלאים חיים, נדמה היה לה לרגע כי חשה משב רוח קריר המלטף את כל גופה.
קמה ממקומה ולא חשה שום כאב, החלה ללכת והרגישה את ראשה, צלול כל כך.
הגמד עמד לידה וכוס מים בידו, הוא חייך אליה שוב
- " מים, פרינסס, מחיים את הנפש...נדמה כי את זקוקה להם"
כאשר החלה לגמוע מן המים חשה כיצד כל טיפה זורמת לה בצינורות הגוף ולאט לאט ממלאת אותה בכוחות מחודשים. היא עמדה עם הכוס הריקה, נאנחה אנחת רווחה וחייכה חיוך גדול.
- "תגיד, איך קוראים לך? ו..מי אתה בכלל???"
- "היי, חחח, פרינסס, את שואלת הרבה שאלות..."
הגמד לא מפסיק לחייך ומביט בה בעיניו הגדולות:
- "את נמצאת עכשיו בג'וייפי הרחוקה"
- "ג'וייפיפ?!?"
-" ג'וייפי, פרינסס, ג'וייפי. זוהי ארץ האושר והשלווה"
היא הביטה סביב, נשמה נשימה עמוקה, הרגישה כיצד הצבע חוזר לה לפנים. עצמה עיניה חזק חזק ופרשה את ידיה לצדדים. היא הרגישה איך הרוח עוטפת אותה באהבה, עוטפת את כל כולה.
עוד נשימה והנה היא מתמלאת באנרגיות חזקות, אנרגיות חיוביות ואמיתיות.
כשפקחה עיניה הגמד כבר לא היה שם.
היא החלה ללכת לאורך שביל שראתה מולה. לצידו פרחים מכל המינים, בכל בצבעים. המקום אותו כל חייה דמיינה כגן עדן נמצא כעת ממש למולה, הכל כה מושלם – כל כאבה, כל דאגותיה נשכחו ואינם.
צחוק פרוע ומאושר קטע את השקט והיא החלה להאיץ את הליכתה ולצעוד לקראת אותו הקול.
תחת עץ גדול איש צעיר יושב על סלע, לגופו גלימה לבנה וצחה, שערו שחור וחיוך יפה כל כך שלא עוזב את פרצופו אף לא לרגע. הוא החזיק בידו נוצה ורשם. היא עמדה בצד מתבונת בו בתמיהה, נורא עניין אותה מה הוא כותב. כל מה שנשמע היה רחש הרוח וקול חריטת הנוצה על הקלף. האיש החל לזמזם שיר שדווקא הכירה, ובלי לשים לב לכך היא החלה לזמזם יחד איתו...
הוא הרים ראשו והביט בה:
- "שלום לך גברת צעירה, ברוכה הבאה לארצנו הקטנה"
- "שלום גם לך, צר לי שאני מפריעה, אני...."
- "אין לך צורך להוסיף מילים, אינך מפריעה לי חלילה וחס, עלמת חן נכבדה, בואי נא שבי עמי והצטרפי אליי" הצביע בידו על הסלע לימינו והמשיך לזמזם את השיר..
היא התיישבה והביטה בו, הוא חייך אליה והגיש לה נייר קלף ונוצה.
- "בראשך מחשבות והרבה, זאת כמובן אני רואה ולכן כל מה שלעשות את צריכה זה לעצום עינייך ולהרפות מהכל וכשתפקחי אותן- פשוט רשמי את כל שברוחך"
היא עצמה עיניה חזק חזק, ניסתה להתרכז אפילו לא ידעה במה... וכשפקחה עיניה הנוצה פשוט החלה לזוז ולרשום את כל מחשבותיה, את זכרונותיה, תקוותיה, חלומותיה. את כל כאבה.
העלם הצעיר הביט בה ואמר: – "מממ, איזה כישרון לך יש, לא כל אחד מסוגל להוציא על הקלף כל מה שמתרחש בליבו" הוא חייך אליה את אותו החיוך ששבה את ליבה כבר מן הרגע הראשון.
הנוצה החלה לזוז שוב. על הדף נרשמו מילים שהיא שכחה כבר מזמן: אהבה, כמיהה, שלמות, שלווה, אושר. הדמעות בעיניה החלו לזלוג והיא הביטה עליו, הרגישה כי היא מאכזבת אותו.
לא! היא לא שייכת לארץ כמו ג'וייפי. היא בדיוק ההיפך מכל מי שחי כאן. היא הרכינה ראשה ושמטה את הנוצה מידה.
הוא הסתכל עליה בעיניים מלאות הבנה ומבטו כאילו קרא את מחשבותיה, חדר עמוק לליבה.
- "עלמת חן, הן הכל יכול להיות אחרת, הכל יכול להיות מושלם. את יודעת, זה תלוי רק בך".
היא הרימה את הנוצה ונתנה לה להמשיך לרקוד על הקלף שכבר התמלא כמעט כולו במחשבותיה ובדמעותיה.
הוא המשיך לעמוד שם, מן נסיך קטן עם הגלימה הצחה והלבנה שלו, מחייך אליה חיוך כובש ונותן לה הרגשה שמעולם לא ניתנה לה;
היא מסוגלת לכל!!! היא יכולה!!!
* * *
... הראש כואב ומכביד כל כך והגוף אינו יכול להזיז עצמו. היא פוקחת עיניה אט אט. חשוך מסביב. ריק. בודד. לבד.
השמיים השחורים החלו להתמלא בנקודות נוצצות. היא החלה להתרומם אך נפלה לאחור. לא, אין לה כוחות.
הזיזה ראשה לצדדים ופתאום ראתה נקודת אור קטנה ורחוקה. ממש רחוקה.
מנסה לקום שוב ולא מצליחה. עיניה נעצמות שוב, בפעם המי-יודע-כמה ומפיה יוצאת אנחת כאב תסכול וצער. אין לה כוחות.
האיש עם הגלימה הלבנה והגמד הקטן חייכו אליה והושיטו לה את ידם.
היא פקחה עיניה, התעלמה מהכאב והחלה לרוץ לעבר נקודת האור הרחוקה והקטנה. אסור לה להפסיק, אסור להיכנע, אסור להישבר. אסור! פשוט אסור.
בראשה מלווה אותה האיש, אותו היא יודעת כי לא תראה לעולם, לא תחוש לעולם. לא תשמע את צחוקו המתגלגל שגרם לה כל כך להיות מאושרת.
איננה יודעת מדוע רצה אך ידעה בתוך תוכה כי היא רוצה להמשיך לחיות, להמשיך לחפש את אותה הרגשה אותה חשה שם בארץ הרחוקה. את האושר, את השלווה.
יודעת כי עוד ממתינה לה כברת דרך ארוכה אך היא אינה רוצה לעצור יותר. מפחדת ליפול או להידקר מהקוצים שבדרך...
בראשה תמונתו של האיש שנתן לה כוחות, המילים הקצרות שאמר לה, התחושות שהביא אותה לחוש.
...בדבר אחד הוא טעה, חשבה לעצמה תוך הריצה המטורפת, הרי היא בורחת גם ממנו והיא לא רוצה בכך.... כנראה, שלא הכל מושלם כמו שהוא אמר . לא כל דבר תלוי בה.
אותו למשל, היא לא תראה לעולם.
