סוגר

סגרתי שבת בבסיס.

מי שצעיר מדי עדיין לא יודע מה זה, מי שמבוגר מדי כבר לא זוכר, ויש כאלה שמזכירים להם פעם-פעמיים בשנה, אחרי הכל אנחנו צבא העם.

הייתי קצין בקבע, תומך לחימה, כי "מי צריך ללכת ולהרוג את עצמו בחברון או רמאללה", באחת מהיחידות שנמצאות קבוע בשטחים כי "מי ילך להיות ג'ובניק בקיריה".

שנה רביעית בצבא, קצין צעיר אבל מספיק זמן במערכת בשביל לדעת "מי ומה וכמה" כמו שאומרים.

משלמים משכורות נדיבה בצבא, ככה תמיד אומרים באזרחות, חוסכים המון, מעט הוצאות, הצבא מספק לך אוכל, לינה, ביגוד, הכל חוץ מבידור.

אבל אף אחד לא טורח לחשב את שעות העבודה והשבתות בבסיס, בעיני האזרח מדי הב' של החייל תמיד ירוקים יותר.

יום שישי בשעה  17:50, עדיין עובד, בעיקר בגלל שאנשים לא יודעים לעבוד נכון ומאורגן בצבא. מפקד זוטר כמוני, איש השטח הפשוט והקטן, מעולם לא היה צריך ועדות ממלכתיות וסיכומי מלחמה כדי לדעת את זה.

עצרתי לסיגריה, ושיחרתי את החיילים שסגרו איתי לקניות שבת בשק"ם ולהתארגן לקראת ארוחת שבת.

השעה מאוחרת לשחרר חיילים ביום שישי בצבא – לא  אמורים לעבוד והשק"ם בטח שלא אמור להיות פתוח.  ומצד שני מי לא ימכור קולה לחייל צמא או ידאג למדים לחייל שנקרעו לו שלו.

אני אחזור למשרד לעבוד גם בלילה אבל הם "לא אשמים שיצאתי לקורס קצינים" כמו שהם אוהבים להזכיר לי כל פעם שהעבודה הופכת להיות קצת אינטנסיבית.

בודק את הפלאפון. 3 שיחות שלא נענו. לא שמעתי. הקליטה גרועה, בכל זאת שטחים.

הודעה ראשונה מאמא "שבת שלום חמודי, קצת קר הלילה אז אני מקווה שאתה לבוש חם" זה היה אמצע אוגוסט "אבא והאחים שלך מוסרים ד"ש, אתה חסר בבית, הכנתי את כל מה שאתה אוהב, אל תשכח לאכול ולישון כמו שצריך" אני אתקשר אליהם עוד מעט, כשאני אהיה נינוח והראש יהיה נקי מעיסוקים אחרים. אלוהים יודע באיזה שעה זה יהיה.

הודעה שנייה – ריקה.

הודעה שלישית ממנה "הי, אני מתגעגעת, אתה רחוק לי ואני רוצה אותך כאן, למה אתה לא עונה לי? רק אל תגיד לי שאתה שוב עובד בשעה כזאת ביום שישי, תחזור אליי, אוהבת".

הייתי רוצה שלא להגיד לה שאני לא עובד, אני חושב בזמן שאני עולה על מדי א' לקראת ארוחת השבת. גם אליה אני אתקשר יותר מאוחר. כל שבת אני מקווה ש "מאוחר" לא יהפוך ל- "מאוחר מדי".

מחר בבוקר חבר טוב שלי יספר לי שהוא ראה אותה בפאב עם חברה וכמה בנים, אחד מהם חיזר אחריה עוד בתיכון. הם רקדו ביחד, והוא לא ראה הכל אבל היה נדמה שהוא ראה משהו לא לעניין, משהו בעיניים שלה.

ואני סומך עליו, על חבר שלי, כי הוא החבר הכי טוב שלי בעולם והוא יודע לעמוד על טיבו של כל אחד בעולם לפי המבט בעיניים שלו, אז הוא אמור לדעת.

אני אבין שקרוב למדי קרה משהו , אבל אקווה שלא, כי בסוף אני אוהב לחזור לזרועותיה של מישהי שמחכה לי.

אני נכנס לחדר האוכל ושם כומתה על הראש, זורק  לאחד החיילים שלי שיכניס חולצה למכנס. אני ממש לא רס"ר משמעת אבל אוהב שמכבדים אירועים רשמיים בצבא.

אחד מהחיילים הדתיים מקדש , אני אומר "אמן" "ולחיים" בכל המקומות הנכונים.

בינתיים, חברה שלי מפזזת עם גבר אחר והעיניים שלה משדרות לו "החבר שלי בצבא ואפילו לא עונה לי לטלפונים, תשכב איתי", בבית האוכל הרבה יותר טוב, לא כקלישאה אלא בגלל שאמא שלי מבשלת מעולה והטבח אצלנו הוא ילד בן 19 שרצה לעשות "שבוע שבוע" כדי שיהיה לו זמן לעבוד, הרי אף אחד לא  רוצה לחיות מ- 500 ₪ בחודש.

עוד שבת נכנסת, ג'ינס וחולצת הטריקו של האזרח מעולם לא נראו ירוקים יותר, אני סוגר ואוהב לשנוא את זה.