נקודה לבנה בתוך שחור גדול – זה מה שראיתי. הייתי נערה בת שמונה עשרה, שסיימה את לימודיה בקיבוץ בצפון הארץ. לא התגוררתי בבית. הגעתי רק לחופשות קצרות, פעם בחודש לא יותר. כבר מספר חודשים תהיתי היכן אתגורר כשאסיים את לימודיי. לא יכולתי להתגורר עם אמא שלי ובוודאי שלא אם אבא שלי שנישא בשנית והקים משפחה אחרת.
כששאלתי אותו – "היכן אגור?" – הכל כבר היה מתוכנן עבורי.
"את תגורי עם אמא שלי" – אמר. לא משום שדאג לי באמת אלא מטעמי נוחיות אישיים, שאשמש חברה לאמו וכך הוא יוכל להתנער מהמחויבות שלו אפילו שהיה בנה היחיד.
אהבתי את סבתא שלי מאוד, כמעט כמו אמא, לעיתים אפילו יותר מאשר את אמא שלי. מצאתי אצלה אוזן קשבת, שטחתי בפניה את הטענות שהיו לי כלפי אבא שלי – הבן שלה. היא אף פעם לא כעסה, תמיד ניסתה לגשר, לפשר, מטיבה להעביר לכל צד את מה שהיא חושבת, מלווה את דבריה בחוכמת חיים רבה ומבלי לפגוע במערכת היחסים שלה עם כל אחד מאתנו.
"סבתא, בואי נשב בחוץ?" ביקשתי ואני בת 10, משועממת ורוצה שסבתא שלי תפסיק את הבישולים ותהיה איתי.
סבתא עמדה במטבח ובישלה את המאכלים שאהבתי, מאכלים אופייניים לעדה המצרית: פסוליה (שעועית לבנה), אורז וסופריטו (עוף עם תפוחי-אדמה). הריח ערפל את חושיי ועורר את תאבוני אבל יותר מכל רציתי לשבת איתה בחוץ.
"אני כבר באה" – ענתה, תמיד עונה לבקשותיי. הוצאתי את שני הכיסאות לפני פתח הצריף. יום שישי היום וביום זה היה אפשר להריח את התבשילים של כל השכנות בשכונה, כל עדה והתבשילים המיוחדים והאותנטיים שלה. כולן היו יוצאות מבתיהן להפסקה קצרה, מברכות לשלום אחת את השנייה. משפחה אחת גדולה בשכונת קרוואנים שכונתה "דיור לעולה". כל צריף כלל שתי כניסות נפרדות משני צידיו, מכיל שתי משפחות שמתגוררות בכל חלק מהצריף, בשני חדרים בלבד, לא יותר, ובכל זאת הלב היה כל כך רחב וחם.
מסביב לקרוואנים השתרע מרחב גדול של חולות ובסמוך לקרוואנים פעלו מספר חנויות בודדות בלבד - חנות מכולת, חנות צעצועים ומכשירי כתיבה ולפעמים גם מספרה.
ה"בית" של סבתא שלי היה בית פתוח. הרבה אנשים היו מגיעים לסבתא שלי שבהיותה יידעונית, הייתה פותחת את מזלם הסגור של האנשים.
פעם אחת הגיע אליה אדם וביקש שתסייע לו – "אני לא יודע מה לעשות? הפכתי את כל ארון הבגדים כבר כמה פעמים ואני לא מוצא את הכסף ששמתי שם." סבתא שלי התבוננה בקפה ואמרה לו – "לך לארון הבגדים עוד פעם. מתחת למדף השלישי בצד ימין, תמצא את הכסף." האיש חזר ולא הפסיק להודות לה משנמצא הכסף בדיוק במקום שציינה, ידיו עמוסות במתנות. הרבה מתנות קיבלה מאנשים שרצו להביע את תודתם. באחד המקרים האחרים, פתחה מזל לאישה שלא יכלה להיכנס להריון. סבתא שלי אמרה לה שזה בגלל עין רעה שנעשתה לה. כדי להוציא את העין הרעה – ערכה טקס מוזר. היא ביקשה שתעמוד בתוך פיילה (גיגית), קשרה את רגליה בבד כלשהו, לאחר מכן טיגנה במחבת תערובת של כספית ועשבים מיוחדים.
מספר דקות לאחר שהתערובת בעבעה, נוצרה צורה שסימלה את צורת העין הרעה שנעשתה לאישה. היא הניחה את המחבת מעל ראש האישה כשהיא מציינת את שמה ואת שם אמא שלה ומבקשת שמזלה יפתח. בסיום הטקס, ביקשה מהאישה שתצא אל מאחורי הצריף, תשליך את מה שבמחבת מאחורי גבה, ובכך תתבטל העין הרעה. אני לא יודעת אם היה זה מה שהיא עשתה או האמונה, אך האנשים שבו תמיד, כדי להוקיר לה תודה על השינוי שחל במצבם.
כשהייתה צעירה נבחרה למלכת היופי במצריים. שיערה הזהוב הגולש הגיע עד מותניה, עיניה היו ירוקות, פקוחות לרווחה, מבטאות חוכמת חיים רבה כל-כך. שמעתי שכנערה במצריים, סייעה בהעברת מידע למודיעין הישראלי כאשר בזכות יופייה הצליחה לדלות סודות צבאיים מפי קצינים מצריים שנשבו בקסמה.
כשהיינו הולכות ברחוב יד ביד, כמה חשתי גאווה כאשר חשבו שאני הבת שלה ולא נכדתה.
וכעת, אנחנו הולכות יחד, פוסעות יד ביד בתוך מסדרון בית החולים, עומדות להיכנס לחדר הצילום. אני מביטה בנקודה הלבנה הזו בשחור הגדול, משתדלת לשמוע את דבריו של הרופא שמנסה להסביר לי – "את רואה את הנקודה הזו? זה החלק היחידי שמאפשר לסבתא שלך להישאר בחיים." עכשיו אני רואה רק שחור. אין נקודה לבנה. מנסה לעכל את מה שהוא מבשר לי. אני מביטה באישה היפה הזו שאני אוהבת כל-כך ומסרבת לקבל את הבשורה, זועקת זעקה חרישית - "האין בנמצא "עושה ניסים" כפי שהיא הייתה עבור אחרים?"
מספר ימים אני מביטה בה וכואבת את כאבה, צופה כיצד היא משילה קילוגרם אחר קילוגרם ממשקל גופה שהפך להיות צנום כל כך. כולם טרודים בעיסוקיהם ואני נערה בת שמונה עשרה שעומדת לפני גיוס, מפנה את כל זמני לטפל בה בסבתא שלי – שטיפלה בי, דאגה לי, אהבה אותי, רואה אותה וזועקת זעקה שהיא כבר לא חרישית – "בורא עולם - גאל אותה מייסוריה."
מספר שבועות לאחר מכן, המצב התדרדר ואני כבר עמדתי לפני התמוטטות. אבי נאלץ לאשפז אותה במקום שנכנסים אליו אבל אין יוצאים ממנו – בית חולים לחולים סופניים.
מידי ערב מיד כשהייתי מסיימת את עבודתי הזמנית עד הגיוס, הייתי נוסעת אליה, ושוהה במחיצתה ככל שאני יכולה. הייתי מסרקת אותה, גוזזת את ציפורניה, קונה לה את כל שרק נפשה חשקה, מנסה להעלות חיוך דל על שפתיה כשברקע נשמעות זעקותיהם של החולים הסופניים. עד שיום אחד הזעקה שלנו הייתה כל כך חזקה שבורא עולם החליט להקשיב לנו ולגאול אותה מייסוריה.
בזמן שעמדתי לצידה, מרטיבה את שפתיה היבשות, בצמר גפן לח, היא פקחה את עיניה לשנייה מתבוננת בי ועיניה אומרות לי – "אני אוהבת אותך, תודה, תמיד אשמור עלייך." מספר שעות אחר כך היא נפטרה.
נקודה קטנה לבנה שהשאירה לפרק זמן רב – שחור גדול בחיי.
לזכרך, סבתא יקרה שלי – תהי נשמתך צרורה בגן העדן
