מוזרות הן דרכי אדם, ואף אחד לא יודע מה ילד יום כשדברים מתרחשים.
פנינה חזרה לביתה תשושה ומתוחה, משהו בעבודה לא הלך, סוף שנה והיא צריכה למסור דוחות, והעומס על שולחנה כבד מנשוא. בטרם נעלה את משרדה, ראתה מכתב שנפתח ועליו חותמת של הרשות.
"אני אישה גרושה אימא לשניים, עומדים להשליך אותי לרחוב".
"מה מחלקת הגביה יכולה לעשות בנדון, אעביר זאת לרווחה מחר".
ומרוב שחשבה מה קורה במשרד שלה, ועל ילדיה שרוב היום נשארים לבד, כי אלי לא מגיע יום יום, השרות בצבא גם כן עושה משהו ליחסים שלהם. שמעה בבוקר את הפקידות מרכלות על בגידות ועל יחסים מעורערים אצל שתי עובדות שלה, היא החליטה לא להגיב.
"אולי הן יודעות משהו שאני לא יודעת".
"מה הוא הדבר המצביע על מצב". הן שאלו תוך כדי צחקוקים.
היא התעלמה לגמרי מהנאמר על ידי הבנות במשרד, אבל בראשה רוחשים המחשבות כמו זבובונים קטנים ומעצבנים, שמה לב שאין כלל חיבוק בינה לבין אלי , אין לאחרונה דיבור. בארוחה הוא מספר כעין דווח מה עובר עליו בצבא, מנסה לא להיתקל במבט עיניה, תקופה ארוכה אינה נהנית מיחסי מין איתו, דבר שבעבר לא היה מצב שלא נענתה, ולא נהנתה.
"לי נמאס, מבינה שאת הולכת על חבל דק ומאד לא בטוח בחוסר הענות שלך".אמר לה ערב אחד.
"והיכן אתה בקטע הזה".
"את רק מסבכת את העניינים".
"איך אני מסבכת, כל יומיים, תן לי לנוח קצת". החרדות שכבשה כל העת בקרבה התעוררו לאחרונה מחדש, בעקבות שיחתן של הפקידות במשרד. לא היה בסיס לחשדותיה, אבל הרמזים של הבנות כאילו דיברו על מערכת היחסים שלה עם אלי. לא זכרה אם סיפרה משהו לאחת מהן מהמתחולל אצלה בבית, ואולי כן נפלט לה רמז כלשהו, ועכשיו הן מביטות בה כאילו שהן יודעות משהו... והדאגה שנראית על פניה עוד יותר מסגירה אותה בפני משהו שהיא פנינה לא יודעת להגדיר, משהו באוויר מרגיש שדבר רע לא נעים עומד לקרות.
כשהגיעה לביתה, נדהמה לראות את שמחה שכנתה, האמא של אהרל'ה ומעיין, ילדי השכונה שנכנסים תדיר לביתה ולומדים עם ילדיה בבית הספר.
"רציתי רק לברר אם קיבלת את מכתבי"?
"על מה את מדברת"?
"כתבתי מכתב לעירייה שעומדים לזרוק אותי מהבית".
"אהה".
הישיבה שלה משונה בעיני, מביטה בי כמו חתולה המודדת את צעדי, וכי מה אוכל לעשות למענה. היא יושבת במן ישיבה מתריסה כאילו מביעה , מרי או מחאה, לא מטיחה כלפי דברים, אולי מחמת הנימוס.
"אני אימא של אהרל'ה".
"נעים מאד".
משהו בשיער שלה מסקרן, לא חלק, מתולתל ומסולסל, פנים עגולות ואינה מחייכת, ואני לא מבינה מדוע באה אלי, אולי קרה משהו עם אחד מילדי והבן שלה, והיא יושבת במן שקט כזה.
"קיבלתי הודעה על פינוי הדירה, שהייתה באופציה לקניה, הבעל שלי עזב וחברת האכלוס מבקשת את דירתה בחזרה".
"למה את פונה אלי"?
"יותר קל לי, אהרל'ה שלי הוא חבר של הבן שלך".
"במה אני יכולה לעזור"?
"אני צריכה את עזרתך, לא יודעת מה לעשות".
"אני לא מטפלת בבעיות האלו, תיגשי בזמן הקרוב לרווחה, נמצאת שם טוני העו"ס המבוגרת, היא תדע כיצד לעזור לך".
"את גרושה ".
"לא עדיין בהליכים".
"מקבלת מזונות"?
"כן".
"ישירות ממנו"?
"מבטוח לאומי".
"כשתלכי לרווחה תיקחי איתך את כל הניירת הקשורה לפירוד שלך מבעלך".
לך תדע אם היו אלה סימנים של מצוקה, לא יודעת איך מתמודדים עם דבר כזה, והילדים לומדים ביחד, והיא יותר מדי שקטה, לא מדברת הרבה, השקט שלה מוזר, מסתורי כזה, אני לא יכולה להגיד לה שאין מה לעשות, אנשים כמוה הם לא צפויים.
"את לא תוכלי להגיד משהו לטוני הזאת"?
"לא, זה לא מקובל, אבל אדבר מחר בבוקר מחוץ משורת הדין עם טוני ואבקש ממנה שתקבל אותך".
היא לא הייתה צריכה הרבה כדי לציין שהיא זקוקה לעזרה, הרמזים היו ברורים שהיא מטאטאה מתחת לשטיח אודות בעלה. מדוע שלא תדבר עליו, נסתרות דרכי אדם במצוקותיו וכי איזו עזרה היא מבקשת לקבל אם לא עושה משהו עבור עצמה.
"טוני, באה אלי מישהי שצריכה עזרה, קבלי אותה לייעוץ, תבדקי, נראית קצת מוזרה".
"במה העניין".
"לא יודעת, הבן שלה לומד יחד עם רמי שלי בכיתה, היא הזמינה את עצמה לבית שלי".
"שלחי אותה מחר אלי".
"טוב תעשי אם תְּוַדְּאִי מה מצב העניינים שם, היא נחתה אצלי במלוא כובדה בחוסר קלילות ובחוסר גמישות, של כאב, של השפלה, של חוסר אונים, אולי אף בושה".
עברו שלוש שנים מיום שנכנסה שמחה פעם ראשונה לביתה של פנינה. הבושם המתקתק הזה מפיץ את הריח שלו בכל הבית, כל פעם ששמחה נכנסת לבית של פנינה. והיא פנינה נצמדת לרמזים שמהלכים בגופה כמו נמלים קטנות מֵעֲקִיצוֹת מגרדת בגופה כמו חיית מחמד לא מטופלת דיי צרכה, והעקצוצים לא מרפים, אלא מעמיסים ממלאים וגודשים והם לא הופכים להיות רכים במיוחד כשאלי מגיע מהצבא, והריח הזה מתגלגל בתוך הראש חורת את דברו כמו מצבת זיכרון מוצלבת שתי וערב.
ואיך אומר לה שהדבר שהיא עושה, ייחרת בזיכרון הקולקטיבי, בהתנהגותה הנלוזה שאינה ישרה, שסוטה ונראית מושחתת שבאופן אכזרי נועצת עמוק בבטנו של אבי ילדיה את רגש הנקם הזה, מונעת ממנו לראות את ילדיו.
והחומה הבצורה הזאת מתעבה, פנינה לא יודעת ולא רוצה לזכור, כיצד הכניסה עצמה למצב לא נוח, לסיטואציה הלא רצויה הזאת, לעסק ביש , מואשמת תדיר על ידי אלי בהופעותיה התדירות של שמחה בבית המשפחה שעשו אותה דמות מוכרת בו.והוא נהנה משני העולמות, ולא מוכן לוותר, חיים שלמים שאוספים אליהם מרירות וכעס ותסכולים. וכל זה מִבְּחִינַת נקודת ראות או הסתכלות של היבט. רחמיה תחילה ואחר כך רחמיו הוא.
ואיך הסכימה להחביא את שמחה וילדיה אצלה בבית כשהשוטר מתלווה אל בעלה של שמחה, מחפש בית בית במטרה לאכוף את החוק, וכל האירועים חיים לפתע והטריז הננעץ בין שני חלקים של גוף אחד כדי להפריד ביניהם.
והכל הופך משחק מתקתק, והיא שמחה משחקת תפקיד של חברה, מביטה מהצד על חייה של פנינה דואגת בשקט שישיל עצמו מתפקיד הבעל, שיפסיק לרקוד באירועים עם אשתו. והתנוחות במיטה הופכים להיות קרקס כדי לאצור ולשמור על הייחוד הזה כעל דבר יקר ערך שמשמעותם תכיל בתוכה משהו.
והידיעה הזאת שנאמרת כלאחר יד, כמשהו להצחיק, כמשהו למדוד את המדד שלו כשהלב נשפך החוצה והגרון מתייבש וכמעט נשרף והגוף נעלב והכל הופך להיות רפה, כמו מעקיצת עקרב שפתאום אין כוח להלחם.
רק העליבות הזאת של פנינה, תחושות שיש בהן אי-אמון או הטלת ספק באלי, הנסיעות התכופות בלילות שבת עם חברו יוסי, והריח הזה של הבושם המתקתק הזה שנדבק לבגדיו ולגופו , היא ידעה איכשהו את מקורם, אך ללא בסיס נאמן למציאות, יכלה להצביע ולהזכר בדבריו הוא, ולהפנות את תשומת ליבו למה שהיא כבר יודעת בלאו הכי.
©כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
