שיעור ספרות מס' 4, סיפורת: הפואנטה

  "היא נמלטת, מתקדמת במהירות ללא צעדים. בורחת מרודפיה הרבים. מאיצה את מהירותה. אך הם אחריה. היא נסה מאלו הרוצים את נפשה,היא עוזבת את המקום הלא בטוח הזה. הקור מתגבר יותר ויותר. מזג האוויר הפכפך ואינו בטוח, סכנות אורבות לה מבני האדם ומלחמותיהם העיוורות, חסרות הפשר. נשמתה מפרפרת, נשימתה מואצת. מחוז חפצה שוכן מעבר לארץ תופת האש. היא נמלטת. היא רוצה רק לחיות. לחיות ולשיר, לא מעבר לזה.לחצות את הקוים, להגיע למקום בטוח. לא להיתפס, לא להיפגע. כנפיה החינניות מרפרפות באוויר.

  אש ארטילריה, פגזים תועים וכאלו שאינם תועים, חוסמים את מסך השמיים במאותיהם. מעכירים את צלילות האוויר בעשנם ובריח השריפה שבהם. קול תופי המלחמה גובר על קול מיתרי גרונה. היא נוסקת מעלה מעלה, מעבר לכל אלו, אל התכלת העמוקה. הנה, אולי התחמקה מכל אלו. אך,אויב חדש צץ –  מלך המרומים, הפורס מוטת כנפיו לרוחב. זהו העיט  האכזר והנחוש. נוצותיו מבהיקות. הוא עט לעומתה במלוא כוחו. מנסה לתופסה, את הציפור העדינה הזו, היא מתחמקת ממנו. אך הוא זריז ממנה,צולל וחותך את האוויר. מקורו האנקולי  וטפריו מוכנים. היא עושה מאמץ אחרון,מצייצת ציוץ של יאוש. צוללת ויורדת אל גובה עצי היער הסבוכים אך המסוככים. חסרת נשימה כמעט. במאמץ כמעט אחרון. נוחתת על ענפי עץ  ליבנה, מנסה בכל כוחה להסתתר ביניהם. אך טעות בידה - העיט מכיר את סבכי היער היטב.הוא חי בינותם.עוד כמה רגעים יבוא הקץ לחלומה הפשוט, הפשוט והתמים כל כך. לבה הזעיר פועם פעימה, עוד פעימה, ואולי עוד אחת."