בסוף זה יצליח.

אומרים, שאחרי שני נסיונות התאבדות לא מוצלחים, השלישי תמיד מצליח. זו המחשבה שעברה לה בראש בשנייה שראתה אותו ישן ונראה שליו לחלוטין. רחוק מליון שנות אור מהתכונות שתיארו לה הרופאים. דיכאוני, נוטה למצבי רוח, אי שקט ועצבנות. הוא נראה לה רגוע, ושקט. ובעצם למה לא? לקח עשרה כדורי הרגעה, ועשרה כדורי שינה. ככה אמרו הרופאים. אחרי שבלע את הכדורים דפק בדלת של השכנה, וסיפר לה מה עשה. היא זו שהזמינה אמבולנס, והיא זו שליוותה אותו לבית החולים.

הוא לא באמת רצה למות. ככה חשבה כשבחנה את תוי פניו, את העיניים העצומות בשלווה. את קוי המתאר של שפתיו, את סנטרו החזק.

ידיו קשורות לדפנות המיטה, ובין חגורות הקשירה המיוחדות, הצליחה לזהות את הצלקות שעיטרו את שורש כף ידיו, עדות אילמת ללהב האולר החד שחתך בקור רוח את וורידיו. מתישהו. הגלד נראה אדום ובולט, מן הסתם חשבה שלחתוך כואב יותר מכמות הכדורים שבלע בלילה הקודם ועכשיו השרו עליו שלווה. בסוף הוא יצליח, מלמלו הרופאים בהשלמה, ובכל זאת הזמינו פסיכיאטר כדי שישוחח איתו. 

הפסיכיאטר המליץ על שמירה מיוחדת, עשרים וארבע שעות ביממה. נטייה אובדנית, אמר.

הרופאים אמרו שבסוף יצליח. כל כך אירוני, חשבה. מכה אחת והוא משתק אותה לחלוטין, מפה הדרך עד לפעם ה"מוצלחת" תהיה קצרה.

לפתע פקח עיניים, שחורות כמו תהום. "אני רוצה מים." לחש. והיא ניתרה מהכורסא, קירבה אל שפתיו את הקש הצבעוני. כשלגם מהמים ניסה להזיז את ידיו בתנופה, וגילה שהן קשורות והוא לא יכול להזיז אותן. ראשו התרומם מהכרית וצנח בתסכול אחרי שנייה אחת. דקה ארוכה עצם את עיניו, כמעט משוכנעת שנרדם, אבל לפתע התרוממו ריסיו באיטיות מעלה.

נעץ בה מבט שחור. עדיין עמדה קרוב מחזיקה את הכוס בין אצבעותיה. מבטו נקשר במבטה. "יש לך עיניים יפות" אמר לה בקול נמוך. "את מזכירה לי את העיניים של הילה." וכשכיווצה את מצחה בחוסר הבנה, הבהיר, "אשתי."  הנהנה בלי להרגיש. "יש לה עיניים ירוקות בדיוק כמו שלך. דומות בזיק הכחול שמעטר אותן." אמר. חייכה בחצי חיוך מוחמאת למילותיו. שואלת את עצמה היכן האישה אותה כינה 'אישתי' בנימה כל כך אוהבת וכואבת, ומדוע היא לא נמצאת כאן לידו. וכמו קרא את מחשבותיה מלמל, "היא עזבה אותי, את יודעת?" פתאום שמה לב שעצרה את האוויר בתוך הבטן, ונשפה אותו החוצה באיטיות. ועוד לפני ששאלה בסקרנות מדוע עזבה אותו לחש, "טענה שאני לא אוהב אותה מספיק." בשקט הניחה את הכוס על ארונית קטנה, צמודה למיטתו. "אתה אוהב...?" שאלה. הוא צחק במרירות, ומשך בתסכול את הקשירות שקשרו אותו לדפנות המיטה. "תשחררי אותי," חשק בשיניו. "הכתפיים כואבות לי." הישירה מבט לעיניו השחורות. "אתה יודע שאני לא יכולה לשחרר אותך." ולא הסבירה, מן הסתם ידע מדוע. הוא וויתר, כאילו וויתר בנוסף על עוד הרבה דברים אחרים, חוץ מהמאמץ להשתחרר מהקשירה. דקה ארוכה שתק. "כואב לי הגב, אני לא אוהב את המיטה הזו." מלמל. המשפט נאמר בנימה ילדותית כמעט, שהיא חייכה בלי לרצות. "כשתרגיש טוב יותר, תחזור הביתה ו..." ולא הצליחה לסיים את המשפט, כי הוא צחק שוב במרירות. "הביתה...? אין לי בית!" המשפט הריקני העביר בה צמרמורת. רואה בעיניו איך הקרקע הבטוחה שלו נשמטת במהירות מבלי שיוכל לעשות כלום בנוגע לכך. 'הביתה' המקום הכי בטוח לאדם, ולו אין מקום כזה. "יש לך סיגריה?" שאל לפתע, והיא הנידה את ראשה.

"אשתי אומרת שאני מעשן הרבה." מלמל ובהה בתקרה. לא שם לב שדיבר עליה בלשון הווה. "מה זו סיגריה אחת לעומת כל הבלאגן הזה?" והיא לא שאלה לֶמַה הוא קרא 'בלאגן'. השתיקה המעיקה בינהם גרמה לה להסיט מבט, בתנועות אוטומטיות התיישבה על הכורסא קיפלה את רגליה קרוב לבטן, וחיבקה את עצמה. נדמה היה לה שנרדם. לכן שתקה, ובהתה בחלון ובחושך שבחוץ.

בבוקר קפצה מהכורסא בבהלה, כועסת על עצמה שנרדמה, מרגישה הקלה מטורפת שהוא עדיין ישן במיטה, ידיו קשורות, שמה לב לחיוך הענקי שריחף בשפתיו. "את יפיפייה כשאת ישנה." סומק עז הציף את פניה כשחייכה במבוכה. קולטת שבוודאי בחן אותה שעה שנרדמה כך על הכורסא ללא אחריות. "אני הולכת עכשיו, אחזור בלילה. תהיה ילד טוב, אל תעשה שטויות." צחוקו היה עמוק ומבודח. "אין סיכוי," אמר לה. "אני מחכה לך..."  

כשחזרה בלילה הבא ישב בכורסא וידיו קשורות לדפנות. מגולח למשעי, ושערו לח. חייכה לעברו וקירבה כיסא לשבת מולו. "מה בחורה צעירה כמוך עושה כאן בלילות?" שאל לפני שהספיקה לשאול לשלומו. "זו העבודה שלי," ענתה. "ואלה התנאים... לעבוד בלילות."

הוא שתק. "ואת שומרת על כל המתאבדים?"

שאלתו הצחיקה אותה. "לא, לא על כולם. על אלה שמנסים להתאבד." וכשצחק,  בחנה את פניו.

"ואת לא פוחדת שאשתולל ואברח? מכה אחת ו..." קיוותה שהוא מתלוצץ למרות שלא היה סיכוי כזה, עיניו היו רציניות וקשות, והחיוך שריחף בשפתיו לא נגע בהן. "תעשה זאת?" שאלה והישירה מבט, מתפללת שלא ירגיש בחשש שהתגנב לקולה.  "אני שוקל..." אמר בכנות.

"ולמה שתעשה זאת?"

הפעם התמלאו עיניו בעצב. "מה יש לחיים להציע לי...? אין לי בית לחזור אליו, אישתי עזבה..." גוש יאוש נתקע בגרונו. "לא ראיתי את הבן שלי כבר חודשיים." בלתי ניתן היה לקרוא את עיניו. "אני חייב הרבה כסף..." שתק.

בשקט של הלילה חשבה שזה נדוש לומר שיהיה בסדר, שמשפט כזה לא יספק אותו, שהוא זקוק לפתרון רציני יותר, ועדיף כמה שיותר מהר. אילו אישתו עמדה עכשיו לצידו, אילו לא היה חייב כל הרבה כסף לאנשים, אילו היתה לו עבודה האם היה חושב להתאבד? אבל היא לא יכלה לחשוב על 'אילו'  ו'האם'  כי זה היה מגוחך. החיים לא מזמינים לנו את כל מה שהיינו רוצים. והרופאים עדיין לא יודעים מה הדרך הכי טובה לעזור לו. שמעה אותם מדברים ומנסים למצוא דרך. תרופות נגד דיכאון? עובדת סוציאלית? מסגרת טיפולית קבוצתית? מוסד פסיכיאטרי? הוא מופרע, שמעה אותם אומרים. אבל כשישב מולה ושוחח איתה בשקט, נשמע לה הכי נורמלי שבעולם. כואב, מרגיש, מדוכא, מתוסכל, אבל הכי נורמלי שבעולם. "את מזכירה לי את הילה." אמר לפתע. כן, הוא כבר אמר לה שיש להן עיניים דומות. "אני רוצה סיגריה." המעבר המהיר בין נושא לנושא בלבל אותה. למרות שלא ראתה שינוי בהבעת פניו, לא עשה שום תזוזה, ולא הרים את קולו, או את טון דבריו, הרגישה שהוא באי שקט. "אין לי סיגריה, אני לא מעשנת." ענתה. "שחררי אותי, אני צריך להשתין..."

נע בחוסר מנוחה בכורסא. רמז ראשון של אי שקט. "אני צריכה ..." עזרה. היא היתה צריכה עזרה איתו, הוא היה בריון וחזק ממנה. היא צריכה... "די, נו!!" הרים מעט את הקול. רמז נוסף לאי שקט. "אני חייב להשתין. אם תרצי את יכולה לקשור אותי אליך, לא הייתי מתנגד." מתעלמת מהרמז הברור שלו, ניסתה להישמע קשוחה ככל האפשר. "אמרתי שאני צריכה עזרה!" לפתע חייך חיוך אמיתי. כזה שנגע בעיניו, רך ומתוק שהזכיר לה נער נטול דאגות. "אני לא אברח לך.." הבטיח. "רק רוצה להשתין, לעזאזל! זו זכות בסיסית..."  היא קמה. "או קיי, לכי..." אמר בהכנעה מהירה מידיי לטעמה. "לכי לקרוא לעזרה. אני אמתין." אבל לא הצליחה לזוז כשאמד אותה במבט מוזר - בוחן את דמותה ללא בושה. "ותשיגי לי סיגריה..." בדקה במבט שהוא קשור היטב, חישבה במהירות כמה זמן יקח לה לגשת לתחנת האחיות ולבקש ממישהו שיעזור לה לשחרר אותו כדי ללוות אותו לשירותים. "היית יוצאת איתי?" שוב שינה את הנושא במהירות. האם היתה יוצאת איתו? שאלה את עצמה. "אני נראה לך גבר מושך?" לא ניסתה לפרש את עיניו. "את חושבת שאני מופרע?" ירה את השאלות כמו בקצב של 'בודדת' מרובה 16M.  "אני לא חושבת שאתה מופרע, אני חושבת שאתה זקוק לעזרה." והרבה, הרהרה כששיחררה את הקשרים מדפנות הכורסא, "בוא, הולכים להשתין." הוא היה גבוה ממנה לפחות בעשרים סנטימטרים. "יש לך חבר, בעל..?" קצב של שאלה בכל שנייה וחצי. בדרך לשירותי הגברים שאל לשמה, לגילה, לאיזור מגוריה. היא לא ענתה, זה לא היה נחוץ, לא בטוח שרצה לדעת, פטפט באי שקט שהתגבר ככל שהתקרבו לשירותים. אחר כך חייך בלגלוג, "רואה? לא ברחתי..." לא יכלה שלא לחייך. מראהו הבריוני והנסיון להיראות קשוח, לא הסתירו את העובדה שהיה זקוק לאהבה, חום, ותשומת לב. "מגיעה לי סיגריה בשל כך, לא?" נכנעת לחיוכו הובילה אותו לכורסא עליה ישב. "אני אשיג לך סיגריה." הבטיחה. קשרה אותו לדפנות הכיסא, והלכה לתחנת האחיות להשיג לו סיגריה. "אתה לא יכול לעשן בחדר." הודיעה לו כשהושיטה לו סיגריה, חיוכו הזכיר לה ילד שקיבל ממתק שאהוב עליו במיוחד. נראה היה שנרגע לאחר שחש את הסיגריה בין אצבעותיו, שלרגע שכח את כל הבעיות שהטרידו אותו. אי השקט שהתחולל בו נעלם לפתע. הוא לא נראה מזיק במיוחד, חשבה כששיחררה את הקשרים וליוותה אותו למרפסת לסיגריה, שם עישן באיטיות ובהה בכוכבים. בירח שהיה מלא ובוהק. העיר משהו בקשר לכך, אך לא הרחיב. נשם את האוויר בקול, כאילו התענג על הריח הנקי. "החיים יכולים להיות יפים." מלמל בשקט. "אתה יכול לעשות אותם יפים," אמרה. "אם תתן לעצמך הזדמנות." הוסיפה בשקט.

"כן, אעשה זאת." נשמע מהורהר, והיא דימתה לשמוע בקולו תקווה חדשה. העשן הסתלסל מעל עיניו, ושיווה לו דמות מסתורית משהו כשינק את הסיגריה בהנאה מושלמת. רגוע. שליו. רחוק מליון שנות אור מהתכונות שתיארו לה הרופאים. דיכאוני, נוטה למצבי רוח. אחרי ששמעה אותו, יכלה להבין את הדיכאון ואת כל השאר. כן, אעשה זאת. אמר לה, והיא האמינה שיהיה בסדר, עד כמה שזה נשמע לה נדוש.

הטלפון שלה צלצל. מבטה נורה אל התיק שנשאר בחדר. הביטה בו, ולא זזה ממקומה. "למה את לא הולכת לענות?" שאל.

היססה. "אם זה דחוף, יתקשרו שנית." ואכן, הטלפון נדם.

שוב ינק מהסיגריה שלו ולא אמר דבר, שקוע במחשבות. הטלפון צלצל שוב, "אני חושב שזה דחוף." העיר והפנה אליה את מבטו. נעצה בו מבט מצמית, כמו אומר 'שלא תעז לעשות משהו חריג.' ושוב חשה כאילו קרא את מחשבותיה. "אל תדאגי, אני אחכה לך. את חכמה, אוהב לשמוע אותך מדברת..." חייכה, והרגישה ששוב נכנעה לחיוכו המתוק. נכנסה לענות לטלפון...

מבטה קבוע בגבו אליה, עוקבת אחרי תנועותיו המונוטוניות. "כן אמא, אני בעבודה." ענתה לשאלה של אמא מעברו השני של הקו. "איך את מרגישה? אולי תזמיני רופא..?" במרפסת הוא מעך את הסיגריה במעקה. "לא, אמא. את לא יכולה לחכות לבוקר." התמתח והביט בשמיים הבהירים, בירח שאמר כמה הוא רומנטי בזוהרו. "לא אמא, כאבים בחזה עלולים להיות רציניים." מהורהר, שקוע במחשבות. "את בהחלט יכולה לקחת כדור להקלה על הכאב, אל תהססי."

החוט שקשר את תודעתה למראה עיניה ניתק לפתע. כמו בהילוך איטי ראתה אותו מטפס על המעקה. "את שומעת אותי?!" קראה אמא מעברו השני של הקו. כן. היא שומעת אותה, אבל לא הצליחה להוציא הגה מפיה. מרגישה טבעת חנק לוחצת ללא רחמים בגרונה וסוחטת את ליבה בכל הכוח, חשה את הלב צונח בעוצמה חזקה הישר לבטן, "לא..." התחננה, כשראתה באימה איך התנודד על המעקה. גרונה כאב כאילו צרחה, אבל שמה לב כי קולה ממאן להישמע, ובמקום צעקה נשמע קולה מקוטע וצרוד, כאילו טבעה בים, מתאמצת לצוף מעלה, לצאת אל האוויר המבורך, ולא מצליחה לעשות זאת... הסב את ראשו והביט בה. "את שומעת אותי?" שאלה אמא. והוא חייך אליה משם בעצב, לפני שסב אל החושך שקיבל אותו בזרועות פתוחות. משותקת בהתה בגב הרחב שנעלם מעיניה בשנייה אחת. "לאאאא.....!!!" צרחה.