רפונזל.

"אני מוצא ששושנה היא פרח מוזר. אני חושב שהיא מסתורית ומתעתעת, מעט מכוערת ממבט ראשון אך יפיפייה מרתקת אם תבחן אותה ביתר זהירות. אני מוצא אותה מושכת ומסוכנת בדרכה שלה ומיוחדת כפי ששום פרח לא יכול להשתוות לה אפילו אם יתאווה לכך בכל מאודו. אני מוצא אותה כתעלומה, סקרמנט שהייתי רוצה להתקרב אליה ולפתור אותה בזהירות ובמומחיות וכזו שאעדיף להתרחק ממנה כל עוד אוכל, בטרם יהיה מאוחר מדיי..."

רפאל התמתח, פיהק בקול ופנה להישען על השולחן שלו בחוסר אונים משווע. הוא בלגן את שערו השחור לאחור והביט פעם נוספת לעבר המורה לספרות המקריאה מתוך הספרון הקטן, כשהוא מנסה להחניק פיהוק נוסף וכאב ראש מזעזע. "וזה היה הדקלום של יאיר לוי הממחיש את רצונו-רפאל האם אתה מקשיב לי?" עיניה הגדולות של חנה לוי נחו עליו בחשד והיא סגרה את הספרון שממנו הקריאה בחבטה שהקפיצה את כל תלמידי הכיתה.

רפאל השתדל שלא לחייך. "ברור המורה," הוא חייך וצמצם את עיניו. "איך אוכל שלא להקשיב לך?"

"אם כך," חנה לוי לעגה ויישרה את שיערה הכהה. "האם תוכל לומר לי על מה הרציתי לפני כמה דקות ספורות?"

רפאל גירד את ראשו במבוכה והפנה אליה עיניים נוצצות. "זה ברור," הוא ליהג, "דיברת על פו הדוב ועל הדבורה שעקצה לו את הישבן ואז הוא בכה והחברים עודדו אותו ו-." עיני הכיתה היו מופנות אליו וכמה צחקוקים בלתי נשלטים נשמעו ברחבי הכיתה. חנה לוי השיבה לו מבט מזוגג ופתחה את פיה באיום:

"למנהל. עכשיו."

רפאל דחף את כיסאו לאחור וקם באלגנטיות. הוא חייך חיוך שופע לעבר המורה השנואה עליו כשפנה לעבר דלת הכניסה של כיתה יא`2. אז, פתח אותה וטרק אותה מאחוריו ברעש גדול.

"לעזאזל", הוא סינן בקוצר רוח כשצעד במסדרון המוארך של בית הספר. מאין הזקנה הבלה הזאת חושבת שיש לו זמן וכוח להתמודד עם ההתקפים המעוותים שיש לה על הבוקר?

הוא דחף את דלת העץ המהגוני של משרד המנהל וחייך לעבר המזכירה האפורה בפיזור נפש. המזכירה שפניה הזכירו פני סוס חייכה אליו בנקמנות וחדלה מלהקיש בחוסר מעש על המקלדת.

"אז אנחנו שוב פה?" היא שאלה ומשקפיה המרובעים הבהיקו לאורה של מנורת הניאון. רפאל, שישב על הכיסא השחור לפני דלת המנהל, צמצם את עיניו לחריצים זעירים ולא השיב. הוא שילב את זרועותיו וצמצם את עיניו בעייפות. הלילה הקודם היה טעות גמורה, הוא החליט בשאט נפש. אם רונן יציע לו לשתות שוב פעם טקילה, הוא ישפוך את תוכנה של הכוסית לתוך אוזניו.

דלת המנהל נפתחה ורפאל פנה להביט מעלה בעצלות אופיינית. מנהל בית הספר, גבר גבוה וקירח עם משקפים פנה לדבר עם המזכירה ועצר כשראה אותו. כשפניו מיואשים, הצביע בלי מילים לעבר חדרו וסגר את הדלת בטריקה כששניהם היו בפנים. הוא אפילו לא הביט לעברו ואמר, מעט במבט מיואש. "מה קרה הפעם?"

"חנה לוי התחרפנה," רפאל אמר בשלווה ונשען על משקוף הדלת כשהוא משלב את זרועותיו ומביט סביבו בחוסר עניין. "רק משום שאף אדם לא מקשיב לה בשיעורים, זה לא אומר שהיא צריכה להיות מתוסכלת, נכון?"

אורי לוינשטיין פנה לשבת בכיסאו. הוא נאנח והצמיד את קצות אצבעותיו אחת לשניה. "אני מתכוון לומר את זה המון פעמים רפאל עד שאלוהים ירצה ואולי זה ייקלט לך במוח. אתה אדם עם פוטנציאל רב. מדוע אתה לא מממש זאת? עדיין לא מאוחר מדיי, אני מאמין שאתה ילד חכם-"

"באמת?" רפאל נחר. הוא התעלם ממנו ובלגן את שערו הכהה פעם נוספת, עיניו האפורות הבזיקו בזעם. "אולי תיתן לי עונש ונוכל לחסוך את הזמן ממני וממך יחד?"

"ואני אכן אתן לך עונש." אורי לוינשטיין חייך וקמטים חרצו את שני צדי לחייו. הדבר הרתיע את רפאל בפעם הראשונה. מנהל בית הספר לא נהג לחייך, אלא אם הייתה לו סיבה מאוד רעה לכך. "ניסיתי להיות אדם שמאמין בך, רפאל לוי. אם לא תתחיל להתנהג בשיעורים כיאות ולהבטיח את מקומך במקומם של חיי החברה שלנו כיום-" רפאל לא יכל שלא לגלגל את עיניו, "-אינני יודע מה יהיה אתך."

"אז מה אתה רוצה בעצם לומר?" הוא שאל בחשדנות.

"אני משעה אותך למשך שבוע שלם בתקווה שבאותו שבוע תלמד לעשות חשבון נפש עם עצמך," הוא אמר, מתעלם מההבעה על פניו של רפאל. "-עניין זה נסגר. אתה משוחרר החל מרגע זה. אינני רוצה לראותך עד ‏יום ראשון הבא." עיניו של אורי לוינשטיין היו קשות אך מאחוריהן הסתתר דבר מה מסוים ורפאל לא יכל להצביע מה הוא.

"אתה מה?!" הוא זעק. "אתה לא יכול להשעות אותי מבית הספר. לא עשיתי דבר שמצדיק את זה."

אורי לוינשטיין פנה לעבר דלת המשרד ופתח אותה לרווחה, רומז לרפאל שפגישתם הסתיימה. הוא הביט בו, מעט בצער מעט בסיפוק. "נכון. אבל מעולם לא היה איכפת לי מתלמיד מסוים כפי שאכפת לי ממך ומהדברים החיובים שתוכל לעשות בחייך רק אם תרצה לעשותם. לכן עונשך גדול יותר. אני באמת מקווה שאחרי השבוע הזה תחזור אליי כאדם חדש."

רפאל הביט בו כאילו הוא לא רואה אותו באמת ויצא מהחדר. אורי לוינשטיין הוא חשב, רואה דברים הרבה מעבר למה שהוא ואנשים אחרים יוכלו לראות אי פעם; ביניהם כמובן, פיצול האישיות שלו- הטירוף בכבודו ובעצמו.

מישהו אמר פעם שבני אדם הם חידה אחת גדולה- אבל המישהו הזה מת ורפאל חשב על ספרי הרומנים הזולים, הנמכרים במהירות והמסר שבהם ריק מתוכן. הוא העביר את אצבעותיו בשיערו בתסכול. דברים רעים פשוט נופלים לידו משום מקום וקורים דווקא לו. אין שום סיכוי, הוא חשב בעגמומיות שמנהל בית הספר יקבל את מבוקשו לאחר שבוע אחד-ומי לעזאזל שמע על מקרה כזה שבו המנהל משעה אותך רק בגלל שאתה לא משקיע בלימודים? הוא התעצבן ובעט באבן שניצבה בדרכו.

פעם ורד אמרה לו שהוא מרוכז בעצמו ולא מתייחס אליה כפי שהוא צריך להתייחס ורפאל אמר בקול שהוא לא יודע על מה היא מדברת. 

הוא הטיל את כובד משקלו של הילקוט על גבו והחל ללכת על המדרכה העקלקלה בדרכו לביתו. אם מישהו היה אומר לו כמה הוא בר מזל משום שהוא גר בשכונה המבוססת ביותר באשדוד, רפאל לא היה מפסיק לצחוק-משום שיש בדיחות משעשעות ויש כאלה שרק גורמות לך להיות עגום עוד יותר.

הוא ירד מהמדרכה ופנה לחצות את הכביש. מכונית כסופה נעצרה מולו בחריקה והנהג נופף בזעם וצעק לו שהוא עיוור צבעים. רפאל חייך והתעלם ממנו בשלווה.

כשהגיע לביתו, נעצר בהתלבטות והביט מעלה. הוילה שבה התגורר הייתה בעלת שתי קומות ומפוארת למדי. הוא קיווה שמישהו ישרוף אותה. הוא הביט מסביבו. היה משהו שונה בבית שלידו, הוא חשב והשמש סנוורה את עיניו כשהביט כלפי מעלה. השכנים שלו-אישה גדולה ומפחידה ונערה שמעולם לא יצאה מהבית היו מוזרים והוא פנה להביט בוילה השכנה בסקרנות מחודשת, משום שלא התעניין בה כבר שנים. החלון הגדול בקומה הימנית היה עטוי וילונות לבנים ורפאל צמצם את עיניו וניסה להביט למרחבים שלא שלו.

הבזק זעיר, כמעט טשטוש הופיע בין קפלי הוילונות הצחורים ורפאל ידע שהנערה צופה בו והוא חש רטט משונה. הוא החליט להתקרב אל הבית ולהיעצר מתחת לחלונה בכדי לראות האם יהיה אפשר לדלות ממנה מילה כלשהי-דבר שהוא מנסה לעשות כבר עשר שנים.

הוא צעד לעבר כניסה אחורית ובטעות דרך על הגינה שלהם ונכח לדעת באימה ששיח השושנים נהרס על ידו נעליו. הגדר הלבנה הייתה עקומה קצת ורפאל חשב: `לעזאזל` וניסה לא לחשוב על הרגע בו רונית, השכנה המפחידה תתפוס אותו.

הוא נאנח ומעט מטושטש שם לב שהוא בועט במשהו והוא הרכין את מבטו וראה מחברת אדומה. רפאל גחן והרים את המחברת ונשף עליה בכדי להעיף את רגבי האדמה והדשא שבהם התלכלכה. פעם לוינשטיין אמר לו שספרים הם מתנת האל משום שהם מכילים בתוכם אבק של מיליוני שנים-ורפאל השיב לו בסרקסטיות שהוא הוזה.

הוא הביט מעלה וראה דמות מטושטשת מתחבאת מאחורי הוילון הלבן. הוא גירד בראשו ואחז את המחברת האדומה והסתובב לעבר הדלת הקדמית-כשצל כיסה את הצמחים והסתיר אותם מאור השמש. רפאל הביט מעלה והרגיש את לבו נוחת ומפרפר ונוחת שוב. מדוע היום הזה הופך להיות גרוע מרגע לרגע? הוא חשב.

רונית גרינסמן הביטה עליו ועיניה קשות. היא הייתה אישה שמנמנה וגבוהה למראה. עיניה ושיערה היו שחורות ורפאל חשב לעצמו-כיצד יש דמיון בין הנערה לבינה.

"אתה הרסת את השושנים שלי-" רונית אמרה בשקט ורפאל לקח צעד אחד אחורה וחיפש לו מרחבי מילוט בטוחים.

"לא הרסתי את השושנים שלך- " הוא הצליח לומר וחייך חיוך זעיר. לרוע מזלו, לא נראה שרונית גרינסמן השתכנעה במיוחד.

"א-ת-ה ה-ר-ס-ת א-ת ה-ש-ו-ש-נ-י-ם ש-ל-י!" היא חזרה והפעם צעקה ואוזניה נהיו אדומות. רפאל הרגיש שהסימנים לסכנה מובהקת כבר הופיעו ואחז במחברת האדומה ובנונשלנטיות מזויפת זינק מעל הגדר ורץ לביתו.  

הערב ירד ועמו הלילה שלבש מעיל קר והתכסה בשמים בהירים. רפאל היה בחדרו והקשיב באדישות גמורה לצעקות שהוריו צעקו אחד על השני בסלון. לפני שעה נודע להם שרפאל הושעה מבית הספר ואביו התקשר למנהל בכדי לשאול אותו לפשר הדבר והמנהל-כך לפחות שמע רפאל מהוריו-הודיע להם שהוא רוצה שרפאל ילמד לקח ויתחיל להתייחס לחייו ברצינות משום שעד עכשיו הם לא היו חיים כלל.

במשך חצי השעה הבאה הוריו התווכחו וטענו ש `הוא יצא כך באשמתך` ורפאל נטש את ארוחת הערב שלו ועלה לחדרו-בתקווה שאם יסגור אחריו את הדלת, אולי צעקות הוריו לא ישמעו.

אבל הם כן נשמעו ורפאל בעט בארון שלו והמחברת האדומה שניצבה שם נפלה ונפתחה בדיוק באמצע והוא גחן להרים אותה והחל לקרוא.

חשבתי לעצמי שישנן אגדות המסופרות ברוב רושם. כאלה שגורמות לך לבכות ולצחוק באותו זמן, כאלה שרק למשמע מילה אחת, תחייך כאילו שמעת בדיחה מאדם אוהב; ואז חייך יהיו טובים יותר, או עלובים יותר. אנשים היו אומרים שהבחירה היא שלך, אבל אני לא מאמינה בזה, משום שמושג רודף מושג ולילה רודף בוקר ושני האלמנטים מתאחדים לאחד והאור לא ישוב להיות קיים יותר. האור מייצג את הרגשות החיובים ביותר והלילה מייצג את החשיבה הקרה הרלוונטית והאופיינית לבני האדם בפרט.

ישנם אנשים המפיקים הנאה סדיסטית כמעט מלראות כיצד אנשים אחרים סובלים בגלל רגשותיהם. לפעמים אני חושבת שהאדם הוא אני. נוכחתי לדעת שהרגש הטריוויאלי אצל בני אדם הוא אהבה. בני אדם אוהבים לחשוב שהם אוהבים את אותו אדם ומשום כך הם סובלים ונפשם נקרעת והם חוזרים להיות הבובה המכנית שהיו לפני כן.

ומחשבתו היחידה של רפאל הייתה שהיומן שייך לה-לנערה הגרה בבית הסמוך והוא רצה לראות אותה ולקרוא עוד ולדעת על מסתורין שמבעד ליכולתו והוא רצה לדעת מה עובר במחשבתה משום שאלוהים יודע שהוא ניסה להתקרב אליה במשך המון זמן. אבל הוא החליט שמספיק. אם הוא ירצה לרכוש את אמונה של הנערה, הוא ימנע מלקרוא את היומן משום שיומן הוא דבר פרטי-והוא גלגל את עיניו- במיוחד לבנות.

הוא פנה לעבר מיטתו והלך לישון בתקווה שצעקות הוריו ישככו באוזניו והוא תהה שוב ושוב מדוע הוא בן יחיד.

בבוקר, הוא דפק בדלת בעצלות. הנערה שהייתה בבית לא הלכה לבית הספר והוא רצה להכיר אותה- לנשום אותה עמוק בכדי שלא תאבד לו ובכדי שישתה לגימות נוספות מהדמות שראה ודמיין. רפאל ראה אותה אתמול יושבת על חלונה ומביטה באנשים שהלכו במדרכות החוצות את הכביש. היא הברישה את שיערה הבלונדיני הארוך ועיניה החומות היו עצובות. פעם דודתו הכריחה אותו לקרוא ספר בו הגיבורה יושבת על החלון ומשלשלת את צמתה הארוכה וקוראת לנסיך שיבוא ויציל אותה וייקח אותה הרחק; אבל הוא רצה שהסוף יהיה שונה. רפאל לא היה גיבור ולא היה נסיך; הוא קיווה להיות אדם המסוגל להתמודד עם החיים. הוא רצה להיות מסוגל להתנגד להם כשיהיה צורך.

הדלת נפתחה ונערה רזה לבושה ג`ינס וחולצה לבנה עם מבט בהיר בעיניה הביטה בו בחשדנות. "כן?"

רפאל חייך חיוך מקסים והביט בה בהתגרות. הנערה הרימה את מבטה וחשפה סנטר קטן ומחודד. עיניה הצטמצמו וקולה, ספק כועס ספק חשדן אמר,  "אתה הנער מאתמול." ורפאל הרים גבה באישור והיא פנתה לסגור את הדלת, אך הוא הציב את כף רגלו בין הדלת לבין המשקוף והביט בה בסרקסטיות. "כמה לא מנומס."

"אין לך חיים ללכת אליהם?" היא הרימה את גבתה ועיניה החומות היו כועסות. "חשבתי שלטיפוסים כמוך יש בית ספר ללכת אליהם."

"אני לא חושב שזה עניינך," הוא סנט והביט בה ועיניו געשו. פעם היה ילד שבכה בחדרו והצללים האפלים איימו לחנוק אותו ולהרוג אותו משום שהוא מראה חולשה- אדם לעולם לא צריך להראות חולשה, הם אמרו, ורפאל אחז את המחברת האדומה בידיו והרים אותה כך שראתה אותו. עיניה הפעורות לרווחה היוו הוכחה מספקת שהמחברת האדומה היא שלה והיא הרימה את ידה בכדי לחטוף את המחברת מידיו אך הוא היה מהיר ממנה

"אני רוצה להתנצל.-אולי תתני לי את הכבוד המועט הזה?"

"מה אתה רוצה ילדון?" היא שאלה בכעס.

"אני רוצה לדעת מיהו האדם שהיומן שייך לו בכדי שאוכל להתנצל בפניו." הוא נשען על המשקוף והביט בה בסקרנות, מצפה לראות את תגובותיה. "את מכירה את האדם?"

הנערה הביטה בו והסיטה את קצוות שיערה הארוך והבלונדיני לאחור. "היומן שייך לי."

"ובכן," הוא הושיט לה את המחברת האדומה והרים גבה כשהיא חטפה אותו מידיו, "אני מצטער מאוד דניאל."

היא הסתכלה בו בחשדנות ולקחה את היומן מידיו תוך שהיא מקפידה להסתכל בו. "האם קראת ביומן שלי?"

"כן."

הוא צפה בשינוי שחל בה וחייך לעצמו. היא התאמצה לא להתנפל עליו והוא אחז ברפונזל בדמיונותיו והרגיש וחלם ורצה אותה לצידו.

"את פשוט צריכה לחשוב על מילים שמביעות את רגשותייך האמיתיים כלפי," הוא ייעץ לה.

"אני שונאת אותך."

"מעט לא מקובל, אבל אני חושב שאני מוכן לחיות עם זה."

היא שילבה את ידיה והביטה אליו בתיעוב. מבטו של רפאל היה זחוח והוא חייך אליה בסרקסטיות. "וכעת, האם אוכל להיכנס לביתך?"

הנערה הביטה בו והרימה גבה מוזהבת. קצוות משיערה הבהיר ריחפו סביב פניה והיא חייכה.  "לא."

רפאל התקרב אליה בהתגרות. דניאל ניסתה להתרחק לאחור אך נתקלה בקיר הלבן שמאחוריה. עטויה בסבך קורים נפשיים פנתה להביט ברפאל שהרים גבה והתקרב אליה יותר, עיניו הצטמצמו לחריצים זעירים. "וכעת," הוא לחש ושפתיו ריחפו על פניה. "במקרה אני יודע שהמפלצת השוכנת בביתך יצאה החוצה אז מדוע שלא תזמיני את השכן המקסים שלך?"

היא חייכה והשיבה בציניות, "משום שאני לא יודעת את שמו של השכן המקסים והאידיוט שלי."

"אם כך אין שום בעיה, נכון?" רפאל חייך ועבר על פניה בדרכו פנימה אל הבית. הוא נהנה להיות המפריע, המטריד. פעם אורי לוינשטיין אמר לו שהוא צריך להביע את דעתו יותר, להיות מקושר יותר למציאות משום שזו יכולה לסטור לפניו אם לא יאחז בה ורפאל צחק לו בפרצוף.

דניאל נכנסה אחריו וסגרה את הדלת. היא הביטה בו כשבחן את הסלון ועיניה זעמו. "אתה חתיכת-"

"חסכי ממני את המחמאות, דניאל." רפאל הסתובב וחייך אליה. הוא לקח את כף ידה ולחץ אותה קלות. "נעים לי. קוראים לי רפאל."

"רפאל," היא חזרה ביובש ולקחה את ידה. "ובכן רפאל, האם אני חייבת לך משהו? האם אין לך בית ספר ללכת אליו?"

הוא הרים גבה והביט בה. "אני צריך לשאול אותך את אותה השאלה."

דניאל שילבה את זרועותיה וצמצמה את עיניה לכדי חריצים זעירים. רפאל חייך והתקרב אליה וחיכה להתפרצות נוספת. פעם הנסיך קרא: `רפונזל שלשלי את שיערך` והיא שלשלה ונתנה לו לעלות לחלונה במגדל ורפאל תהה האם דניאל עצורה לנצח בתוך מגדל שכוח אל ולא נותנת לאף אחד לעלות.

"אני לא חושבת שזה עניינך, שכן יקר. כעת, אם תועיל ללכת...-" היא עצרה בהתלבטות ותהתה האם להשתמש בשמו- משום ששם מסמל על קירבה ועל היכרות ועל עוד מיליוני דברים שיכולים לקרות בהמשך. רפאל חייך אליה ומחשבותיה הקודמות נמחקו והיא חזרה להיות האדם התקיף שהייתה לפני כן.

נשמעה יללה ורפאל פנה להביט מאחוריו בבהלה. הוא לא תיאר לעצמו שיש עוד נפש חיה בבית. החתול השחור והרזה עם העיניים הצהובות הביט אליו בשעמום ממקומו ליד המדרגות הלבנות שהובילו לקומה השניה ורפאל התרחק צעד אחד לאחור..

דניאל צחקה בלעג ופנתה לעבר החתול. בלבה הודתה על כך שארתור בחר לו זמן להופיע דווקא עכשיו משום שמעולם לא ביקשה קשר עם אנשים ורונית מעולם לא ביקשה ממנה להתחבר איתה כפי שהקירות והצללים קראו לה אליהם. היא הרימה את ארתור וליטפה את פרוותו השחורה והסמיכה. ארתור ילל בעצלנות והביט בעיניים צהובות לעבר רפאל, מתעלם לחלוטין מגבירתו הקבועה. דניאל יכלה לספר שהוא היה מסוקרן. היא הניחה אותו על הרצפה וארתור פנה לעבר רגליו של רפאל ולאחר שבחן אותו קלות, התחכך ברגליו בהמיה קלה.

דניאל הרימה גבה. בוגד, היא חשבה ביובש. היא התעלמה מרפאל ומארתור. שניהם, היא נוכחה לדעת, הסתדרו דיי טוב גם בלעדיה. ארתור הסתובב סביב רגליו של רפאל וחיכך את פרוותו בעונג בעוד פניו של רפאל היו מתוסכלים ודניאל עלתה במעלה המדרגות לעבר חדרה. היא קיוותה שהנער יעלם- יתאדה מחייה ויתאדה מנפשה- כי היא מרוסקת והיא רק רוצה למצוא משמעות לחייה והיא לא צריכה שום דבר שיתערב ויפריע.

הדלת בקצה המסדרון הייתה פתוחה והיא נכנסה באנחה וסגרה את הדלת מאחוריה.

היא רצתה לחפש איזושהי משמעות עלובה לחייה. כזאת שתגרום לה לחייך ולרקוד ולומר: `זה לא נורא` או `לא ממש איכפת לי משום שאני לא רוצה שירחמו עליי` אבל זה לא היה ככה והיא שנאה את עצמה.

היא פתחה את חלונה הגדול והביטה החוצה. החלון היה עטוי וילונות לבנים חיוורים ונפתח לעבר הבית השכן לה. פעם רונית שאלה אותה מדוע היא רוצה שכל חדרה יהיה לבן- משום שלבן זה צבע כל כך `מתלכלך` וכה טריוויאלי. האם היא לא רוצה ורוד? או צבע תפוח? דניאל השיבה לה שלאנשים יש רצונות בחייהם והם אנוכיים והם רוצים את הדברים שלהם משום שהם יכולים להזדהות רק איתם-ורונית שתקה והרימה את ידיה בכניעה ויצאה מהחדר.

דניאל ישבה על המיטה ואחזה את הסדינים הלבנים בכפות ידיה, נותנת לבד לזרום דרך אצבעותיה כפי שמשמעות חייה זורמת ממנה. דפיקה על הדלת הסיטה את תשומת לבה והיא עמדה ונשמה בכבדות. הדלת נפתחה ובפתח עמד רפאל; ארתור היה מצוי בין שתי כפות רגליו ועיניו של רפאל היו מעוננות בעצבים ותסכול.

"הוא לא עוזב אותי," הוא הצהיר ונכנס לתוך חדרה של דניאל והתיישב על הכיסא הלבן לצד החלון. ארתור פנה לעברו ורפאל צעק לו: "הסתלק," וארתור התעלם והתכרבל למרגלות הכיסא. רפאל גלגל את עיניו ודניאל חייכה חיוך אמיתי בפעם הראשונה מזה זמן רב משום שידעה שתנצור לנצח את הרגע הזה בזיכרונה.

רפאל הביט בה והיא הרצינה וניסתה להיראות אמיצה. "האם אוכל לדעת מה אתה רוצה ממני רפאל? אני בטוחה שזמנך ינוצל יותר טוב-אם לא תבלה אותו איתי."

"לא ממש-" רפאל הביט בדמותו של החתול המנמנם, בחשדנות. "הושעתי מבית הספר."

"אה," דניאל השיבה וצמצמה את עיניה. היא קמה ופנתה לשבת על אדן החלון "מה עשית?" היא שאלה בחוסר עניין, "סמים? מכות?"

רפאל הרים גבה. "את ממש קרן אור קטנה, לא כן?"

דניאל גלגלה את עיניה. "ובכן-בגלל דברים כאלה בדרך כלל מושעים מבית הספר- לא?"

"אולי," רפאל אמר בקול קודר, "אבל המנהל שלי השעה אותי משום שהוא רצה ללמד אותי לקח מטומטם."

דניאל ישבה על אדן החלון ונשענה על הקיר שמאחוריה. היא העיפה מבט מלוכסן לעברו ואמרה: "נדמה לי שהמנהל הזה מחבב אותך מאוד."

רפאל נחר ודניאל חייכה קלושות והוא ראה את זה וקם מהכיסא ורצה לפנות אליה ולומר לה שקרא את היומן ושהוא רוצה לדעת עוד דברים עליה והוא ירצה מאוד לדעת מדוע היא כל כך אומללה.

יללתו של ארתור הייתה מרדנית ורפאל פנה להביט בו בתסכול. `אלוהים,` הוא חשב בעצבנות. `אני שונא חיות. מדוע הן חייבות לאהוב אותי בחזרה?`

דניאל הביטה בארתור באדישות וחזרה להביט אל מעבר לחלונה. היא לא אהבה את עצם נוכחותו של השכן שלה בכלל. מדוע- היא חשבה בכאב- הוא בכלל בא לכאן כעבור כל כך הרמה זמן והפריע לה בחיים המשמימים שלה?

פעם כשהייתה קטנה והאמינה באלוהים, חשבה שהוא כל יכול וחשבה שהוא יכול לרפא את חייה, אבל כעת היא לא האמינה בו. האמונה, היא חשבה ביובש, היא ישות אחת שעשתה יד אחד עם רגשותיה ושניהם החליטו להיעלם.

רפאל הביט בה ואמר לה בתסכול (ארתור נעץ את ציפורניו בחיקו והתכרבל לו בנוחות): ש"חייך אינם שווים, אם תביטי עליהם כך מנקודת המבט הזאת," ודניאל הביטה בו והרימה גבה.

"אתה מנסה לייעץ לי?" היא שאלה בחשדנות והבעת פניו המתנצלת הייתה כל האישור שהייתה צריכה לקבל. היא ירדה מאדן החלון ולא העיפה בו מבט כשחצתה את החדר ופתחה את מגירת הכוננית שניצבה בסמוך למיטתה. רפאל צפה בה בזהירות וליטף את ארתור המתנמנם בחיקו מבלי לשים לב. דניאל היא בהירה ומושכת כפי שרק רפונזל טיפוסית יכולה להיות והוא רצה לשאול אותה `מדוע היא כל כך עצובה` ואז דניאל תכעס ובוודאי תחבוט בו או תפקוד על ארתור להתנפל עליו כפי שרק רוצחים כמוהו יכולים להתנפל. רפאל לכסן מבט לעבר החתול העצלן בקור רוח.

דניאל פשפשה בכוננית והוציאה תמונה. היא הביטה בה לכמה רגעים ולאחר מכן פנתה לעברו של רפאל והושיטה לו את התמונה מבלי מילים מיותרות. בפניה, הופיע רמז דק לאדמומיות קלה ורפאל רצה לדעת למה.

הוא לקח את פיסת הקלף המקומטת והביט בדניאל בשאלה כאילו רצה שתתן לו את התשובה לכל שאלותיו-אך ידע שזה חסר תועלת. הוא נאנח וקירב את התמונה לעיניו.

הוא ראה ילד וילדה בגילאים קטנים מאוד- רפאל שיער שהם בודאי בני שש לכל היותר. הילד שחור השיער בתמונה אחז בידיה של הילדה הבלונדינית בתמונה והוא בכה והיא צחקה- וביחד הם יצרו ניגוד מושלם. `חושך ועצבות`, הוא חשב, ,`מול אור ושמחה.`

"מי הם?" הוא שאל והביט בדניאל שישבה על הרצפה בשילוב רגליים והביטה בו כמעט בשעשוע.

"אנחנו," היא השיבה בסתמיות ורפאל פער את פיו וקם מהכיסא והפיל את ארתור הכועס על הרצפה.

"אני לא מכיר אותך דניאל. את השכנה שלי-כן, אני יודע שאת גרה פה מאז שנולדתי-אבל-" הוא נאבק למצוא מילים לכוונותיו והתעלם מארתור שהפנה לו את גבו נחרצות-נבגד.

"אבל?" דניאל הרימה את ידה באוויר וחיכתה למוצא פיו באדישות גמורה ורפאל רצה לנער אותה ולגרום לה לחזור להיות הילדה הצוחקת שטענה שהיא.

"היא לא דומה לך," הוא אמר, זחוח יותר ממה שהתכוון להיות. דניאל הרימה גבה.

"לא דומה לי?"

"כן," רפאל טען והצביע על תווי פניה של הילדה. "את מבינה," הוא הרים גבה והסביר ברוב חשיבות. "היא צוחקת."

דניאל קמה מהרצפה וניגשה אליו ועיניה בערו. "אין לך מושג על מה אתה מדבר רפאל," היא אמרה בכעס ונעצה אצבע ארוכה ולבנה בחזהו ורפאל תפס בפרק כף ידה ודחף אותה אליו. "אז אולי תספרי לי?" הוא אמר ודניאל הביטה אליו בעיניים חומות ומפוחדות. "אל תחשבי שאני לא יודע שאת מיוסרת, דניאל. אינני טיפש," רפאל אמר בקול ועיניו היו נוקשות ודניאל פערה את פיה בהפתעה והוא הצמיד אותה אליה ומחץ את שפתיו לשפתיה והוא רצה אותה וביקש את נוכחותה משום שבאופן מוזר ולא הגיוני-רק נוכחותה נתנה לו משמעות לחייו

הם עמדו כך, צמודים אחד לשני במשך דקות מספר. דניאל נשמה בכבדות והרגישה קשיי נשימה קלים ורפאל אחז בה ביאוש כאילו רצה ללגום אותה ולשתות אותה ולהשאיר אותה איתו לתמיד.

"אתה יכול לעזוב אותי?" דניאל התנתקה ממנו ושאלה בעדינות, וזו לא הייתה בקשה ולא הייתה דרישה ורפאל עזב אותה בהיסוס כאילו שתברח לו שוב. היא פנתה לשבת על המיטה שלה ונאבקה לנשום כרגיל. רפאל הביט בה וחשב לעצמו-`כיצד הם נפרדו וכיצד לא זכר אותה ומדוע היא ברחה ממנו שוב ושוב בכדי להזכיר לו שהוא אידיוט שלא מסוגל לשמור על דברים חשובים?`

"ספר לי רפאל," דניאל בקשה והוא הרים את מבטו והביט בה ולפתע זכר את חיוכה ואת צחוקה המתנגן ותהה איך בני אדם יכולים להשתנות כך, "ספר לי, מדוע באת לכאן? לא חשבתי שתזכור את התמונה אפילו אם אראה לך." דניאל הביטה בו ומבטה היה מוזר-כמעט מנותק. "אתה זוכר את הימים שלנו ביחד?" היא שאלה וחיוך עצוב האיר את פניה. רפאל קם ופנה אליה וליטף את לחיה בקצות אצבעותיו וזה היה מוזר ונכון לעשות זאת באותו הזמן.

"אני זוכר," הוא אמר בחיוך, "שהיית קרפדה הגונה והיית מכניסה לי חול לשיער-" רפאל עצר לפתע ובעיניו הבעה מוזרה. "הו לא- זה הייתי אני-"

דניאל חייכה והליטה את פניה בכפות ידיה וכמעט רעדה. "ומה בנוגע לחייך?" היא שאלה. "האם אתה מאושר? האם היו לך אהבות שונות, חברים טובים?"

"היו לי," רפאל אמר בעדינות ולא ידע לאן כל זה מוביל. "היו לי אהבות וחשבתי שאני מחבב אותן אבל-"

דניאל קטעה אותו בעדינות והרימה אליו מבט. "אתה חושב שאתה מחבב מישהי אבל אולי אתה לא, חושב שאולי לא איכפת לך ממישהו אבל אולי איכפת. האם זה לא יותר מדיי מסובך?" היא קמה וגחנה לעבר ארתור שילל לעברה בעלבון. היא הרימה אותו וליטפה את פרוותו השחורה ועצמה את עיניה בעדינות.

"אהבתי אותך," היא אמרה לפתע והסתובבה וחייכה אליו ורפאל הזדקף במהירות והביט בה נדרך. "אהבתי אותך-משום שהיית החבר כי יקר לי באותה תקופה. אבל הרגע הזה חלף-" דניאל גחנה לעבר הרצפה ושיחררה את ארתור שיצא מהחדר עם זנב מורם בגאווה ורפאל התרומם במהירות מהמיטה ואחז בכתפיה וסובב אותה אליו ורצה לחפש תשובות-משום שתשובות עונות על השאלות והיו לו כל כך הרבה."

"אני עומדת למות, רפאל-" היא הודיעה ורפאל התרחק לאחור . דניאל הביטה בו וכמעט צחקה בסבל והסתובבה ולא רצתה לראות את פניו. "יש לי לוקמיה נדירה מאוד. הרופאים אומרים לי שלא נותר לי עוד הרבה זמן לחיות." רפאל הביט בה ופתח את פיו וסגר אותו מחדש. פעם המכשפה חתכה את שיערה של רפונזל ופיתתה בה את הנסיך שנפל והתעוור-אבל רפונזל בכתה עבורו והוא התרפא והם חיו באושר ועושר-אבל עכשיו רפונזל עומדת למות ורפאל הביט בה וחשב שהנסיך יהיה עיוור בלעדיה, ובודד כל ימי חייו.

"ממתיי את יודעת את זה?" הוא שאל בשקט וברכיו רעדו.

"מלפני שלוש שנים-" דניאל הסתובבה אליו והרימה את מבטה ועיניה התקשחו והיא חייכה לבסוף, חיוך משחרר וחיוך מותש. "הלוקמיה הזאת היא סוג חדש של מחלה-נדירה מאוד וכמובן, אין לה מרפא."

רפאל התקרב אליה והיא התרחקה ונענעה בראשה. "לא."

הוא עצר והביט בה ודניאל צנחה על הרצפה והרימה את סנטרה המחודד והביטה בו בנחישות. "אינני רוצה רחמים. אני רוצה חברה. אני רוצה חיים רגילים ואני רוצה חיים בלי מגבלות, בלי להיות תלויה באנשים אחרים-" דניאל הביטה בו וחייכה משום שסוף סוף פלטה את מה שבאמת רצתה משום שבחיים האלה צריכים לדעת ולבקש ולקבל.

רפאל העביר את אצבעותיו בשיערו בתסכול ובעט במיטה בעצבנות. "לעזאזל!" הוא צעק. "לעזאזל-" הוא יבב.

דניאל חייכה אליו וסימנה לו לשבת לצידה. כשהוא ישב היא הרכינה את ראשה לעבר כתפו ושאלה בשקט. "האם תועיל להיות חבר שלי, רפאל? לפחות עד שיגיע זמני ללכת?" ורפאל הרכין את ראשו וחיבק אותה בזרועותיו ודניאל בכתה בשקט לעבר כתפו והוא זמזם לה ברוגע.

14.2.07

אני כותב יומן משום שאף פעם לא הייתי מורגל מכך-משום שאני מעדיף לא להיות מורגל בכך אפילו אם חיי יהיו תלויים בזה ומשום שזו הייתה משאלתה האחרונה של דניאל.

ביליתי עם דניאל שנה שלמה והתחלתי לאהוב אותה יותר ואלוהים-כמה שזה כאב ואני מנסה לחשוב לעצמי- האם אוכל להמשיך עם חיי לאחר שהיא הלכה?

גיליתי שדניאל היא התגלמות הטוב והרע שיש בכולנו. פעם היא סיפרה לי שהיא פוחדת למות ואני סיפרתי לה בשקט שאני גם יכול להבין למה והיא נענעה את ראשה וסתרה את דבריי ואמרה "אני לא פוחדת למות בגלל המוות- אני פוחדת למות משום שאאבד את כל האנשים היקרים לי." והיא הביטה בי ולבי התכווץ ואני חושב שבכיתי ואני חושב שהיא נשקה לי קלות על השפתיים ונפלנו יחד למציאות נוזלית.

חודשיים לפני מותה, דניאל החלה להיות חיוורת ולאבד ממשקלה-כמה בלתי אפשרי שזה יכול להיות. אני זוכר שביקרתי אותה ואני זוכר שהיא הייתה במיטה ואחות התרוצצה סביב מיטתה והזריקה לה חומרים שונים שרק גרמו לה להיראות חיוורת יותר וחלושה יותר ממה שהמחלה גורמת לה להיות.

אני זוכר שישבתי לצד המיטה ואני זוכר אותה מביטה לעבר התקרה הלבנה ומספרת לי בחיוך אמיתי-משום שדניאל חייכה רק חיוכים אמיתיים מעכשיו ורצתה למצות כל רגע מחייה- שהיא אוהבת אותי והיא מקווה שאהיה מאושר משום שהיא תדאג לכך ותשגיח עליי מלמעלה. אני זוכר שרעדתי ויבבתי ואני זוכר שהיא הושיטה לעברי את זרועה וחיבקה אותי ובכיתי בחיקה במשך המון זמן.

פעם כשבאתי, ראיתי אותה ישובה על המיטה שלה ורונית ישבה לצידה-מסתכלת עליי במבט של `אני לא מחבבת אותך במיוחד` ואני הישרתי אליה מבט אמיץ ודניאל חייכה אליה וביקשה ממנה ללכת.

כשהיא הלכה, דניאל סיפרה לי בעדינות שרונית היא לא אמה האמיתית. אני חושב שפתחתי אז את פי בתדהמה ושאלתי אותה מה קרה להוריה האמיתיים ודניאל נשענה על הכרים הלבנים ועצמה את עיניה ואמרה שהיא העדיפה לגור עם  דודתה-משום שאלוהים יודע שלא רצתה שהם יסבלו.

יומיים לאחר מכן, דניאל אמרה לי ש-היא חשבה על משהו גאוני. הרמתי גבה ושאלתי אותה- על מה היא חשבה. והיא הרימה את מבטה וענתה לי בחיוך:

"חשבתי על כך שהשמש והירח קיימים בעולם הזה. זה בדיוק כמו אלוהים."

"אלוהים? מה הוא קשור לזה?" השבתי- משום שידעתי שהיא לא כל כך אוהבת לדבר עליו. "חשבתי שאת מעדיפה שאלוהים יישאר מחוץ לשיחה הזאת."

דניאל חייכה והביטה לפניה. "נכון. אבל זה נגמר עכשיו-משום שאני קרובה אליו יותר מתמיד ואני רוצה להיות איתו- משום שזה לא יהיה נורא כל כך כמו לאהוב אותך." היא הרימה אז את מבטה וחייכה אליי ולבי עצר. "אני רוצה שתבטיח לי משהו."

אני חושב שבאותו רגע נרעדתי ואגרפתי את ידיי כדי להישאר בשליטה עצמית. "כל דבר," אמרתי ביאוש.

"אני רוצה שתיקח את ארתור אליך הביתה." אז היא צחקה ואמרה. "אני יודעת שאתה לא מחבב אותו במיוחד, אבל לא אוכל לסמוך על אף אדם שידאג לו-כמו שאתה תוכל." אני זוכר שהנהנתי ובלעתי את רוקי ודניאל חייכה חיוך קלוש ואמרה: "נוכחתי לדעת שכואב לך או שאתה מנסה להתאבל על משהו, הכי טוב יהיה לכתוב את זה ולהוציא את רגשותייך החוצה. אני רוצה שתעשה את זה בשבילי," היא הרימה אז את מבטה והרימה את זרועותיה לעברי ובאותו רגע היא נראה כל כך חלשה וכל כך קטנה עד שגחנתי לעברה במהירות וחיבקתי אותה ובכיתי שוב.

דניאל מתה יומיים לאחר מכן.

אני עדיין חושב על הדברים שיכולתי לעשות אם הייתי פונה אליה מוקדם יותר או מתעניין לראות מה שלומה וכיצד אוכל לעזור לשכנה המסתורית שגרה לידי.

פעם אמרתי את זה לדניאל והיא ענתה לי ברכות ש `אל תהיה טיפש. הגורל רצה את זה ואני לא מתווכחת עם הגורל משום שהוא תמיד לטובתנו בסופו של דבר` ואז היא התנשמה בכבדות והאחות הזריקה לה בעדינות.

חזרתי לבית הספר והתחלתי להיות תלמיד מצטיין משום שדניאל אמרה לי ש `אתה קובע לעצמך את החיים ואל תעשה שום דבר מטופש בנוגע לזה` ואורי לוינשטיין רצה לדעת מהו פשר השינוי המצוין הזה ואני חושב שהתעלמתי ממנו והלכתי בלי תשובה.

אני רוצה להגיע לסוף משום שזה קשה ומשום שאני עדיין לא בטוח כיצד לסיים בפעם הראשונה בחיי-יומן. אז, אני מנסה לחשוב על דמותה של דניאל ועל איך שהייתה מקניטה אותי אם הייתי אומר לה את זה ואני מחייך ומנסה להשוות אותה לפרח שהיא הכי אהבה- ואני נזכר בדקלום של יאיר לוי ששמעתי בשיעור הראשון של ספרות ואני חושב שאסיים בזה- משום שארצה להמשיך את חיי –כשהיא לצידי.

משום שאני מאמין שאפגוש אותה יום אחד וחיי ישתנו ואשמח ונחיה ביחד באושר.

דניאל אמרה לי פעם שאלוהים אמר לה ש `שנינו נועדנו זה לזו` ואני זוכר ששאלתי אותה האם היא מדברת עם אלוהים והיא ענתה לי ש `אולי` וחייכה אליי ברכות. `אבל לא ניתן לזה להשפיע עלינו, נכון?`

"אני מוצא ששושנה היא פרח מוזר. אני חושב שהיא מסתורית ומתעתעת, מעט מכוערת ממבט ראשון אך יפיפייה מרתקת אם תבחן אותה ביתר זהירות. אני מוצא אותה מושכת ומסוכנת בדרכה שלה ומיוחדת כפי ששום פרח לא יכול להשתוות לה אפילו אם יתאווה לכך בכל מאודו. אני מוצא אותה כתעלומה, סקרמנט שהייתי רוצה להתקרב אליה ולפתור אותה בזהירות ובמומחיות וכזו שאעדיף להתרחק ממנה כל עוד אוכל, בטרם יהיה מאוחר מדיי..."