תקציר הפרקים הקודמים
מייק ואילאיל נפגשים לראשונה בערב שבועות חמים .מייק הוא החבר הראשון, איתו מגלה אילאיל את האהבה, הנשיות, הכאב ,האכזבה ואת עלבון הפרידה.
במהלך חברותם היא נכנסת להריון ועוברת הפלה, מתגייסת ומשרתת בצבא ולבסוף הם נפרדים לאחר שאילאיל מגלה כי מייק בגד בה.
הפרידה לא מתקבלת בקלות אצל אילאיל, היא מאמינה כי עליה להשתנות על מנת שמייק יחזור וירצה בה. נחושה בדעתה להחזירו אליה, לאחר תקופה קצרה של נתק אילאיל מחדשת איתו את הקשר כידיד בלבד וממתינה. משלא נאות לחזור אליה היא מתחתנת, יולדת שני ילדים וממשיכה להאמין שאת האהבה האמיתית הפסידה וכמוה לא תהיה עוד.
היא מחליטה לחפש אחר מייק, וכעבור שתים עשרה שנה מאז שנפרדו היא חוזרת ופוגשת אותו. מייק נשוי גם כן ואב לילד, שמח על היוזמה לחידוש הקשר ומציע כי יפגשו. הקשר המחודש יודע עליות וירידות, זיכרונות מול מציאות.
פרק ד' לדבר אל הניר
העלתי על כתב את התחושות, המחשבות, הזיכרונות, למרות שידעתי שאין בהם ייחוד רב, אבל זה היה הסיפור שלי. כתבתי כי המילים ישבו אצלי בפנים והעיקו, רציתי להשתחרר מהמשקל. כתבתי וחזרתי לקרוא כעבור זמן מה , כמו עכשיו, וכמו הרבה פעמים אחרות. ואז בקריאה המחודשת אני מבחינה בפרטים הקטנים, מכניסה את האירועים למקומם ולפעמים הם ממשיכים לתעתע בי . אך אם חשבתי לרגע שהפאזל של חיי מתארגן, תמיד הגיעה המציאות וערבבה מחדש את החלקים...
הם באים כגלים, הגעגועים ...
תמיד בדרכי לירושלים, לאוניברסיטה, בנסיעה בכביש מכבים-רעות, בתוך חלל המכונית, אני מנהלת שיחה עם... מייק, או בעצם עם עצמי. אני נוהגת ומנתחת את המתרחש, אולי אמצא תשובות? ...
...שישי אחר הצהריים, אני צופה בסרט בטלוויזיה , בבית דממה , אין איש מלבדי,כשאת הריכוז קוטע צלילו של הטלפון. באי רצון אני מרימה את השפופרת " הלו?..."
"היייי..." רק מייק פתח כך את השיחה, בטוח שאזהה את קולו בטוח ,שאיש מלבדי לא עונה לטלפון, אצלי בבית. "מה את עושה?"
" אני רואה סרט..."
"מה שלומך?, מה חדש אצלך? "
"עכשיו הכל בסדר...היינו בחו"ל..."
"אז מה את מספרת, איפה הייתם?"
"היינו בתאילנד, מדינה מעניינת, יפה ..."
"מה את עושה מחר?" שאל פתאום מבלי להקשיב ליתר דברי.
"אני הולכת עם הילדים לגן חיות, יש לי זוג כרטיסי מתנה...רוצה לבוא עם רן? " מצאתי עצמי שואלת מבלי לחשוב הרבה.
"רעיון טוב...מתי?"
"באחת עשרה בערך, מתאים לך?, ליד הכניסה..."
"נהדר! ביי חמודה"....
למחרת , קמתי בהרגשת ציפייה וקוצר רוח, לבשתי חולצת ג'ינס ומכנסי שלושת-רבעי לבנים שעליהם צויר פרפר בידי אומנית בתאילנד, הרגשתי גזעית וספורטיבית, מלאת עליצות ונועזות לקראת הבילוי המשותף. הגעתי עם הילדים מוקדם יותר והיה עלינו להמתין, אז התמקמנו על גבעה במרחק מה מהכניסה, כשאני דרוכה כדי לקלוט את מייק מגיע.
רבע שעה לאחר מכן ראיתי אותו צועד עם בנו לעבר הכניסה. אספתי את הילדים שלי וזירזתי אותם לרדת לעבר הכניסה.
"בוקר טוב!" קדמתי את פניו בשמחה
"בוקר טוב " חייך גם מייק אלי וסובב את פניו חצי סבוב ,לעבר אישה צעירה..."תכירי, זו אישתי אורית..." הרגשתי את הדופק המואץ במעמקי הגרון. הוא לא אמר לי שאשתו תגיע.
"היי אני אילאיל...", הצלחתי לאמר
"כן, מייק סיפר לי עלייך הרבה..."
"ואלה ילדי יואב ורביד...", מיהרתי להמשיך ,ידי מחבקות את כתפיהם מתוך צורך להיאחז במשהו ולהסתיר את המבוכה. "נכנס?..." שאלתי וקולי כבר נחנק. אורית, הייתה אישה שמנמנה, בעלת תספורת קצרה, נעימת סבר, נמוכה ממני...
נכנסנו למתחם הגן והתחלנו להסתובב בין כלובי החיות, כשאני מקדישה תשומת לב לילדיי, בהפרזה מסוימת, בורחת מן הצורך לפתח שיחה, מנסה להתנהג כאילו בטבעיות, כאילו לא קרה דבר חריג.. .מוחי עבד - מייק לא הכין אותי לבואה של אורית... , לא תכננתי מראש איך אתמודד עם מצב כזה... , הרושם שהשאירה עלי ... אני דווקא נראית יותר טוב ממנה... הסתובבנו ביחד, אבל היינו לחוד. רציתי להתבונן בה יותר ולא העזתי, ודאי גם היא מדדה אותי, מה היא חושבת עלי?, העליצות התחלפה במתח מסוים.
כשסיימנו לראות את כל החיות ועלינו לחנייה, הצעתי להם להצטרף אלינו לאכול באיזו מסעדה. מייק מיהר להציע שנבוא אליהם הביתה. תחילה סירבתי, באמתלה כי איני רוצה להפריע להם, אך לאחר שהתעקשו, שאלתי את הילדים אם הם רוצים ללכת, להפתעתי הסכימו מיד , כך שגם אני התרצתי וביקשתי ממייק שיראה לי את הדרך לביתם. לא ממש ידעתי מה יקרה.
הגענו לביתם, גרו בשכירות בבית דירות, ריהוט פשוט ורגיל. המצב היה מוזר. לראשונה ראיתי את מייק בתפקידים שהיו חדשים לי לגביו – כבעל וכאב. הוא התרוצץ כל הזמן סביב הילד, הוא מכין את האוכל , אורית מסדרת את השולחן, בקשתי לעזור גם כן ונכנסתי למטבח "אני יכולה לחתוך את הסלט?" שאלתי
"אין צורך, אני זה שאחראי על האוכל בבית, אורית לא יכולה לבוא במגע עם מים כי יש לה איזה בעיה בידיים..." ענה , הסביר לי מייק
התיישבנו לאכול, לאחר שהתעסקתי עם הגשת האוכל לילדי וסיימתי לחתוך ליואב את הנקניקיות ו... צריך לנהל שיחה. ישבנו כולנו קרוב , אורית ציינה אפיזודות אישיות לגבי חייהם...האם ניסתה לרמוז לי משהו? ,המשכנו לדבר דברי חולין, פשוטים, מנסים לשוות למצב אופי רגיל , חברים יושבים ואוכלים יחד, רק שבמציאות עד לפני שלוש שעות לא הכרתי את אורית כלל ואני הייתי החברה של בעלה בעבר...
"איך את מסתדרת עם העובדה שאיתן נמצא כעת במילואים?" הפתיעה אותי בשאלה.
"בדרך כלל אני מסתדרת מצוין לבד," עניתי, "איתן נוהג לעבוד הרבה שעות, כך שהמצב מוכר לי...". וכשסיימתי לענות קלטתי שהיא ניסתה בעצם לשאול אותי משהו אחר ..., אך לא המשכתי לתת לעצמי הסברים על כך.
סיימנו לאכול, עברנו לסלון המפגש המשיך להיות טעון, וכולנו העדפנו להקדיש תשומת לב לילדים, בעיקר לבן של מייק. חשתי שאני עומדת למבחן וגם צופה בהצגה נפלאה ,שהוכנה עבורי ע"י מייק ואשתו, הם הפגינו עבודת צוות, קוראים זה לזו "אבא" ו"אימא", מתמוגגים מכל צליל שהילד השמיע חגים סביבו ללא סוף.ואז הגיע הרגע לקום וללכת . בדרך הביתה מוחי עבד בקדחתנות, מעביר את כל אירועי היום הזה קדימה ואחורה... מעולם לא דברנו על המפגש הזה יותר... אבל התחושה המוזרה עימה יצאתי מהמפגש המשיכה ללוות אותי...
במכונית , יוצאים לי יופי של ניתוחי אופי ומצב , אני שואלת שאלות שלא העזתי לשאול, ואז מגיעות תובנות חדשות שמתגלות לי בעיקול הדרך העולה ומפילות עליי שתיקה. שתיקה, כי פתאום אני שומעת את עצמי אומרת בקול רם דברים שרק במחשכי המחשבה מתקיימים... האם זה מה שהייתי רוצה?, שאלתי לאחר הביקור בביתו של מייק והתשובה הייתה -האמת שלא...
אני מסבירה לעצמי, כי הסיבה שאני רוצה את הקשר עם מייק היא בגלל שהוא חלק מהשורשים שלי, מן העבר שלי, משום שהוא הכיר אותי טוב יותר מכל אחד אחר, קיבל אותי כפי שאני בחלק מן הזמן, וזו הייתה תחושה טובה, לא הייתי צריכה להעמיד פנים במחיצתו. תחושה אשר לא חזרה לאחר מכן עם איתן. גם היום נוח לי לדבר אל מייק, כשאיננו נמצא פיזית לידי ולספר לו דברים. אני מנהלת איתו "שיחות", בהן אני מנסה להסביר לו בעצם את הדברים הדורשים הסבר מבחינתי. אני שבה ומנתחת את קיומו עבורי, את משמעות הפרידה, את ההשפעה של היחסים שהיו לנו אז ואת הקשר שלנו היום... כי בשיחה הממשית , במציאות – חוזר מעט מדי מן הטעם ההוא. במציאות ,אנחנו רשמיים להחריד, מדווחים קצת, נוגעים קמעה... ואז נסוגים, יש רק מעט מאוד מהכנות של פעם. לא, איננו מכירים ממש , אני מכירה אותו דאז, כשהיה שלי, או כך היה נדמה לי...
היום הוא מאד לא צפוי, משדר מסרים כפולים... הנוטעים בי תקווה ואז אכזבה...
היתי באמצע ההכנות ליום ההולדת של יואב , נר ראשון של חנוכה, כשהטלפון צלצל וקולו המוכר של מייק היה מן העבר השני של הקו.
"היי....אני ...אנחנו עורכים מעין בריתה לבת שלנו...היית רוצה לקפוץ?...", כך , פתאום...בת?...
...." תודה...אבל...לא אני לא יכולה..." עניתי מוכנית , מבולבלת מהמידע שנחשף כך באופן אגבי
"זה בסדר, את יכולה לבוא..."
"לא, אני בדיוק חוגגת ליואב יום הולדת.." ,בת? מתי...? הרהרתי ביני לביני
"טוב אז נדבר אחר כך..." סיים את השיחה המוזרה
שלחתי עם שליח מתנה , כתבתי ברכה חמה לשניהם והילדים , שזכרו את ביקורנו בביתו של מייק ,ציירו לרן ציורים, יחד עם מתנה קטנה, שצרפו לו.
און נולד באפריל.
מייק ואני פטפטנו לנו בטלפון , כשהתעורר לפתע און , מודיע בבכי ,כי זמנו לאכול הגיע. הייתי חייבת להפסיק לרגע את השיחה, כדי לקחת אותו על הידיים.
"למה לא אמרת שום דבר?" שאל מייק, כשחזרתי להרים את שפופרת הטלפון, הייתה מבוכה קלה מצדי , לא עניתי על השאלה למרות שהתשובה עמדה על קצה לשוני. למה באמת לא אמרתי? אבל הרי גם הוא לא ממש סיפר לי על ההיריון של אורית עד לאותה הזמנה הזויה...
יומיים אחר כך הגיע זר פרחים ענק ובקבוק שמפניה לביתי. בכרטיס הברכה המצורף , כתבה המוכרת ברכות ללידה...
'הוא משחק בך,' אומר לי החלק ההגיוני שבי, כשאני חולפת על פני המחסום בכניסה לירושלים. 'הוא זוכר וזה חשוב לו,' אומר החלק הנאיבי שבי ואני כבר בשכונת רמות. בעצם, מה אכפת? די נחמד שיש אותו, אי שם, מדי פעם, הרי לא קורה בינינו כלום! מה הוא בשבילי היום? האם זה הקשר שלי לנעוריי שאבדו? ואולי כיף של התבגרות ושורשים רחוקים? 'הוא דמות שעמה ניתן 'לדבר' מעמקי לב ובטן, דמות שתקבל ותבין, תשתוק ותמתין, תעודד ותהיה נוכחת, רק בשבילי, רק איתי, רק שלי, ורק בדמיוני,' כך אני אומרת לעצמי ברמזור ליד מאפיית אנג'ל. קצת מפריע לי על שאינני יודעת מה אני בשבילו, אבל טוב שהוא קיים. מוזר כיצד אדם מסוים הופך להיות מסומן כ"שלי" לתמיד, איך תמונות וזיכרונות מסוימים נעלמים, בעוד אלה נותרים חזקים מתמיד, נשארים ונטמעים. איך הזמן חורט בפנינו קמטים עדינים, אך בעיננו המצועפות הפנים הם עדיין אותם הפנים, איך תסריט נעורינו מתגלגל מן הסוף להתחלה, שוב ושוב, לא קהה העקצוץ, לא נגרע הגוון, לא פסקו הקולות. לא עמד לו הזמן, שני עשורים ומחצה חלפו, ולא די…
אני שוב במכונית, הפעם בדרך היורדת מירושלים, ליד נבי סמואל, אני חוזרת במחשבתי לערב בו ישבנו מייק ואני ,במסעדה הפינתית ליד המשרד שלו, אני הזמנתי מרק דלעת, "כל היום חלמתי על המרק הזה", שיתפתי אותו כשהזמנתי.
"תמיד ידעת מה את רוצה," אמר בקול מהורהר, "זאת הסיבה שנפרדנו..." המשיך, מבלי לפרש ...הרמתי את עיני בתמיהה והמתנתי שימשיך את דברי, אך כמו שאמר זאת פתאום , ללא כל הקשר נראה לעין, כך המשיך לפטפט איתי, על עניינים אחרים, כאילו לא זרק איזו "פצצה" כמה דקות קודם לכן. אני לא הרהבתי עוז לבקש כי יסביר את שאמר ודחיתי את ההתעסקות בכך לאחר כך, ממשיכה להגיב לשיחתו הקלילה, שלא חזרה לדון בחשוב מכל מבחינתי. בזמנו חשבתי שאני תלותית מדי, לא מניחה לו ורוצה להיות איתו כל הזמן ולכן חש מחנק. והנה כעת, במסעדה ללא כל הכנה ,אני מקבלת הסבר אחר למילים שכל כך אכלו בנשמתי "את חונקת אותי", הבנתי פתאום שהסיבה לפרידה הייתה ההפך ממה שחשבתי אז ועל סמך זה גם פעלתי, הבנתי פתאום ,מדוע לא חזר אליי כפי שקיוויתי, למרות מאמצי ...כי בעצם מה שעשיתי היה רק להוכיח לו שאני אכן חזקה ועצמאית, דעתנית, בעלת מטרות ויעדים..., בדיוק מה שהרחיק אותי ממנו... הגילוי האקראי הזה הכה בי באותו ערב ולא נתן לי מנוח ימים רבים אחר כך.
אני כבר בגבעת זאב, בעיקול הכביש, מחשבותיי רצות והגילוי ההוא מתחבר לסיפור שסיפר על אורית, "אורית נתנה לי להוביל את העסק ולהיות המנכ"ל. רבים לא ידעו שהיא בעצם אשתי, למרות שעבדנו באותו המשרד" ...התמונה הושלמה.
חזרתי אל ההווה בסמוך לכניסה לכביש ירושלים - נתב"ג, חזרתי למציאות חיי לארוחת הערב לילדים ...אני מגיעה בדיוק בזמן הביתה, לריאיון העובדת החדשה מחר...
כל כך פשוט –
חייגתי לנייד של מייק, נתתי לו לצלצל שלוש פעמים (כמעט כמו בשיר), וניתקתי. ידעתי כי יראה את שמי על הצג, ואם יוכל,יחזיר לי צלצול. המשכתי בדרכי לפגישת העבודה המתוכננת, התחלתי כבר את הישיבה, כאשר רטט הטלפון סימן כי משהו התקשר והושארה הודעה. שמעתי את ההודעה בתום הישיבה , היה זה מייק שצלצל ובקש בהדגשה "חזרי אליי!"
חייגתי ,"אני נמצאת חמש דקות ממך וקיוויתי להגיד לך חג שמח, פנים אל פנים." הסברתי . נדרשנו לכמה שיחות קצרצרות לתיאום, עד שדיברנו זה עם זו, כל אחד מהנייד שלו, בעוד אני חוצה במעבר החצייה ומייק עומד עם הגב אליי ומחפש אותי, על פי הנחייתי. ואז הסתובב ועינינו נפגשו.
למרות שעברו חמש שנים, כמעט,... בדיוק, מהמפגש הקודם שלנו, בערב אז במסעדה שם אכלתי את מרק הדלעת, נדמה היה כאילו נפגשנו רק אתמול. למרות שעברו שלושים שנה מליל הפגישה הראשון, נשארה אותה זרימה של יחד. כשלא נשאלות שאלות, למרות ששנינו שייכים לעולמות אחרים וחיינו נתונים לאנשים אחרים, לא פגה תחושת השייכות...
מייק מאזין נהדר, לא שופט אותי , משרבב מילות הכרה, הערכה ומעלה זיכרונות. חוטים דקים מן העבר. אני נהנית להקשיב לו, לקול המוכר, שיבה זרקה בשערו, הוא מעשן מרלבורו במקום טיים, וכשהעיניים שלנו נפגשות הן לא רואות זרות. יש לי רצון לספר לו, להתחלק איתו, כי בו מצאתי הד...למרות שלא תמיד... הכל מטעה...
"היי, חמודה," גופו נוטה לעברי לנשיקת לחי שבין שני מכרים ותיקים. אני לא נרתעת הפעם, משתפת פעולה, ושנינו ממשיכים בטבעיות אל תוך בית הקפה.
"מה את עושה פה?"
"הייתה לי פגישה ברחוב הירקון, אני מגיעה מדי פעם לתל אביב במסגרת העבודה."
"אז מה חדש?"
...
לא ידענו איך להאריך את הפגישה. שעתיים של בועה בתוך היום, על כוס מיץ וקפה הפוך, ללא דרישות זה מזה.
כל כך פשוט – אנחנו סובבים בשתי דרכים שונות, נפגשים לרגע ונפרדים לעוד...
כך המשיכו חיי להתנהל בשני מסלולים מקבילים. בבוקר הולכת לעבודה, חושבת, נושמת עבודה, הרבה מטלות, ושוב ערב ושוב ספרים ולימודים, ילדים,.... השינה הגואלת. והנה מגיע עוד בוקר.
אני כאן, מודעת לכוחי ולהישגיי, שלמה יותר ומבינה יותר את שקרה ואת שקורה כיום, פחות נפחדת, יותר בוטחת, יותר מסוגלת לומר בוודאות שאין לי כל דרך לשכוח... כי לא צריך לשכוח...
ושוב באים הגעגועים אל הראשון שתמיד זוכרים...!, געגועים כמו גלים מתנפצים...
הנחתי לדפים הכתובים בצפיפות, בכתב ידי שהזמן ומצב הרוח ניכרים בשרטוט הקווים, עייפתי ממסע הזיכרונות, עוצמת עיני ,המשכתי לחשוב עד כמה התמונות האגורות במוחי חיות למרות הזמן. וההתרגשות, המבוכה, הכאב, הציפייה ,התקווה, האכזבה...כול אותן תחושות חיות כברגע שחוויתי אותן...
ויש לי שאלה שאני רוצה מאד לשאול את מייק, אם נדבר אי פעם שוב... "למה באמת רצית בקשר איתי?"
