"אני יודע כמעט הכול עליהם"
"לא אתה לא , אתה סתם זקן משופשף עתיק ימים שעבר מס' יובלות ועדיין שורד את רוע העולם הזה" היא נוזפת בו נוקשת ברגליה על רצפת השיש הנקייה למשעי.
"אומנם אני זקן ואת סתם גבירה חדשה מנפנפת בכל אשר נקרה בדרכך אך אני בעל ניסיון ידיי ורגליי משופשפות , בראשי חבויים להם סודות שאת רק יכולה לערוג בהם ולא תדעי מהם." קולו צרוד ומאיים .
"אל תשכח יקירי הממאן להגיע אל העולם הבא בעל כורחו , שעוד רגע או אפילו שניים יבוא משהו יותר טוב ממך , עשוי מעץ אורן מגולף , משויף ומבריק , ריחו טרי וצלעותיו מרהיבות , גימוריו מושלמים וגבוה הוא יותר ממך ."
"ומה לך יקירה ?"
"דבר לא לי, חשובים האנשים אשר חולקים את גופם עימי, הידעת שאין סוד יותר חשוף ששני גופים מתחברים? "
"ידוע לי הדבר גבירה אצילה אך איני חושב שיש יותר אינטימיות מהדבר אותו אני הוא חולק עם אותם אנשים. הביטי סביבך אינך רואה כמה חולקים הם כבוד לאחד כמוני? אומנם זקן ומשופשף אני אך כבוד יש בכל רמ"ח איבריי! "
"טיפש ארור אתה!
הלוא טמנת היגיון בראשך? הריי בלעדיי לא היה בך שימוש!
הריי לולא קיומי מעולם לא היו יודעים את קיומך!
אני הסיבה לזה שאתה בכלל חי, שימושי, טעון באנרגיה, ואולי לזה שיש בך קצת טיפת כבוד."
היא מתקרבת אליו כועסת ונוטרת , צבעה מתחלף ורגליה מתוחות כמו קפיץ עד כדיי כך שהוא חושש שמחמת הזעם שלה הן עלולות להיסדק או יותר מזה להישבר.
"אל נא לך לכעוס גבירה יקירה !
זה לא משנה שום דבר. הצל נוסך עלייך לפעמים את איומו, ועליי תמיד את אורו הזך , כמוך אחותך . שניכן יכולות להעלות אבק ולהישאר חסרות ישע, לולא אחד כמוני בטח חייך היו נטולי חיים כמו שהם כרגע.." צחוקו הרשע נשמע בכל חלקה באחוזה האין סופית הזו.
"ארורים עלובים, שוטים ונאלחים שכמוכם!!
מי אתם חושבים שאתם??
נוזפים ומגדפים, שונאים ומתרברבים , יורקים אש ושולחים ידיים , הריי שבלעדיי? לא היה לכם בכלל את היכולת לראות ולהבחין!
אני זו שגורמת לכול להיראות ברור ומלא הילה, גורמת לחושך להיראות מגוחך , לסודות להיות שקופים, לאמת להיות מצחינה יותר ממה שהיא, לאנשים להיראות מצולקים מאי פעם...!!!
לכם הריי שאין תפקיד!
עלובים אתם בעולם ששייך הוא לי ורק לי!
מדליקה אני את חיי החברה שלכם באותה מידה אני מכבה אותם.
אתם זקוקים לי כמו חמצן." קולה אחוז אימה, הם נסוגים אחורה , חוץ ממנו תרח .
"ואת ... אמרי נא לי , מדוע זה את חושבת ? מה לך ?
תוחלת חייך קצרה מאיתנו, לרוב את סתם צורמת ומזיקה , אומנם מבהירה את הדברים אך לנו יש בהרבה יותר סיכוי ממך.
ממורמרת בת שנים את ! "
"סקלי אותה במרגמות !
סקלי אותה באבנים!
הריי את יודעת כמה בוכייה ומתלוננת היא! מעמידה פניי אויב בעוד שבירה היא כזכוכית ...ארורה תהיי לנצח." הוא מגחך מעודד את גחמתה ואת שאון אפה כבר אינם אויבים ,אלא אויבים של זו המתנשאת מעליהם.
"עזור נא לי...אהרוג את אותה מתרברבת , שלא תחשוב שיש לה עוד סיכוי להינצל מאיתנו" נואפת לכיוונה .
"מגוחכים הייתם!
הביטו נא בעצמכם! לו איני הייתי פוצה את פי שאינו יודע שובע מהו הייתם סוקלים אחד את השני בנקמתכם. אתה תרח שכמוך חושב שהיא לא תוכל לחיות בלעדייך , ואת מרוכזת בעצמך , מאביקה בכל איברייך חושבת שהעולם נתון לחסדייך , חושבת שלא יכול הוא בעצמו לתפקד , הריי ששניכם לא יכולים ולא יהיו בכם חיים אחד בלעדיי השני!!
שוטים!!! היא צורחת לכיוונם ומרעידה את איבריהם שוב פעם באימה.
מכחכח בגרונו אותו ענק ...
"למה חושבים ככה ? לא חשבת ולו לרגע שאם אכן לא הייתי פותח את הצוהר לחלומות ולסודות שום דבר מבניכם לא היה מקבל משמעות?
לא את , עילגת מוארת שכמותך.
לא אתה תרח מזויף שאברייך חלודים ואינם כמו אתמול.
ולא את סוררת שכמוך לו היית כמו אחותך בטח היית נאלמת לחייך !"
צעדים חרישיים מדדים לכיוון .
"אני חייב להחליף את הכיסא הזה...הוא כ"כ רועש, אולי החליף אותו בכיסא הנמצא בצד , חושבת את כמוני?"
"יש משהו בדברייך , נראה הוא רעוע ורגליו אינם כיאות , אומנם יפה הוא אבל זה הוא הנמצא בצד היותר ראוי לך . הלא חדש הוא ? מתאים 2 טיפות מים לגופך וממש נדמה כאילו היו אחים .."
"חושבת את כמוני. יפים הם הדברים.."
הוא ניגש ומחליף את הישן בחדש.
"שולחן זה ..זקן גם הוא לא חשבת ? "
"ארור הוא! בן שנים ! מאות אפילו. יש לו ערך מסוים, אבותיי ישבו פה , חלקו את סודותיהם וחתמו על חייהם בעטים שהיו מונחים על גבו של שולחן זה , אני משער שהגיע הזמן גם בשבילו.."
"צלעותיו סודקות , גימוריו כבר אינם יפים, אך רואים שהיה מבריק בצעירותו ואיתן "
"יפה היה, יפה שאין לתאר."
"והיא? היא המציקה לי בשעות לילה מאוחרות , מטרידה את עיניי, מציקה למנוחתי, ומאירה את מה שאני מנסה לשכוח"
"הגיע הזמן גם אותה לזרוק אינך חושב? הריי שיש בהרבה יפים ומקושטים ממנה? תוחלת חייהם ארוכה ויעילה , ואינם מזיקים וחסרי נוחות ."
"מעולם לא אהבתי אותה אם לומר בכנות"
שניהם צוחקים .
"תן לי לשבור אותה , תמיד אהבתי לנפץ את מה שנתן למציאות להיות מואר יותר"
מבריגה אותה לכדיי פירוק משליכה אותה לפח המתכת והיא לחתיכות חתיכות נשברת עד כדיי כך שלא ניתן לזהות מי הייתה מלכתחילה.
"ומה עם האדון הגדול הזה ממולך?"
"אוהב את הצניעות שבו את לא חושבת ?"
"ישן ומיושן הוא! הבט בו, עקשן סורר, אפילו לסגור את הדברים שפתוחים אינו יודע כמו שצריך"
"איתך לאורך כל הדרך הבה נביא אחד יותר מרשים, חושפני, כריזמטי! גורמת את לשינויים בחיי, מה הייתי עושה לולא היית כאן לצידי?
עדיין אותם ישנים נושנים היו כאן לולא את !
לא הייתי מתקדם, לא הייתי כמובן מבחין, הריי אדם מיושן אני, סנטימנטאלי מדיי, ואת ראי נא את עצמך , מאירה כל חלק שידייך נוגעות בהן!" קריאת פליאה ושמחה נוגעות ביחד בפניו.
"תני לי לענג אותך בארוחת ערב עלמתי? הייעוץ שלך שווה בהרבה, אנא תני לי לפצות אותך."
הענק טורק את חמתו אחריי עזיבתם.
"כולכם פה נידונים למוות ...." צחק בצחוק מרושע יותר מכל הנוכחים , הדהד בקולו באוזניהם של האסירים השבויים מזה שנים שלנוכח מצבם אהבו את קביעותם.
"מתרברבים אתם אחד בשני, נוזפים ומגדפים, שונאים ומציבים את כוחכם, מריעים וטוענים לכיסא מלכות .
אינכם יודעים דבר!
אולי ידעתם אך לנצח לא נשארתם.
ואל תשכחו .. לכולם יש תחליף.
משהו חדש, יותר נוצץ, פחות מתרברב.
ואני שלא פציתי פה ולא שנייה, אני זה שלא הבחנתם בו מונח בתנוחה כמעט קבועה ומביט בכם .
אחד אחד, רומסים אחד את השני, מסקלים את כבודכם בכל הנקרה בדרכם ואני זה הטוען לכס.
אותה קטנה חסרת חיים מדממת בפח מתכת.
אותה מאיימת הוחלפה באחותה הצנועה וזו היא המפלצת בעיצומה אך אינכם יודעים את הדבר.
תרח זקן שאני נהנה מעורו נזרק לחסדיי הטבע כמו כן גם אותו ענק..
ואתם חשבתם שכל אחד חי בזכות השני .
אך לא הבנתם שהכול נבנה ונהרס ע"י האדם.
וע"י מי שעוזר לו להכתיב את הדברים.
אני."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
