"אני חף מפשע." הדהד קולו של עופר, מה שגרם לחוקר לצחוק בקול רם.
"אהבתי!" הוא צחק ברשעות. "תן לי תשובה יותר מקורית."
בעצם, לא כל כך חף מפשע, הרהר עופר במצוקה. מוחו ער ומסרב לשכוח, מסרב למחוק את המראה של אורית, מוטלת מתה בתוך שלולית הדם של עצמה. מסרב ולא מצליח לשכוח את הריח הנורא של הדם שניתז על גופו בשנייה שהיריה פילחה את מוחו וחיסלה את בעלה.
מד המהירות ב'ואן' שלו הראה עשר קמ"ש. אז עצר, דומם מנוע וכיבה את הפנסים. השקט ששרר בשכונה היוקרתית רק חידד את אוזנו.
בתנועה מהירה סובב את הנורה במכונית כדי שזו לא תידלק ברגע שיפתח את הדלת. ישב במושבו עוד דקה אחת קצרה, לפני שפתח את הדלת הכבדה, כמעט בלי קול חריקה, וחמק החוצה. נעליו רכות, וצעדיו נבלעות בדממה, תנועתו מהירה, חתולית וגמישה.
גופו הזריז נע בגמישות. קפץ מעל החומה הקטנה, בתנועה חלקה ומהירה כיסה את פניו - מתאם את כובע הגרבון השחור בפתח הפה והעיניים. ראשו נע בגמישות - כמו פנתר המריח סכנה - סביב, לאורך הדשא כדי לקלוט תנועה חשודה. עיניו התבייתו על כל צל, סורקות כל תנועה אפשרית. האזור נראה ריק.
מערכת האבטחה היתה טובה, טובה מאוד אפילו, אבל לא בלתי חדירה. לא היה דבר בלתי חדיר, העבודה המקדימה כבר נעשתה בשעות המעטות ליד המחשב, עם כמה חישובים. האזעקה נותקה, וזה היה החלק הפשוט ביותר בעבודה. המצלמות הסורקות את המסדרונות הם שקבעו את שיטת הפריצה.
דמותו השחורה התמזגה בצורה מושלמת עם הלילה. כפפות שחורות, בגד שחור. דוק קל של זיעה כיסה את מצחו מתחת לכובע הגרבון השחור, היא לא נבעה מפחד, כי אם מריכוז עז.
נעלי הריצה השחורות שלו נחתו על המעקה שבמרפסת עם הצמחייה העבותה. מצא אחיזה איתנה, וקפץ חרישית אל מרצפות השיש.
חצה את המרפסת בשקט וכרע לצד דלתות הזכוכית העבה. היה רק מנעול אחד למטה, ומנעולים רק נתנו אשלייה של בטחון, הוא התעלם ממנו. מתוך תיק עור אפל שנצמד לגופו הוציא ערכת כלים קטנה ובחר בקפידה במספרי הזכוכית הקטנים. הוא נזקק לחור קטן בלבד.
בריכוז ודייקנות שרטט עיגול קטן וניסר את דלת הזכוכית, משתמש בסרט מדבק כדי למשוך החוצה את מעגל הזכוכית. בכפפותיו הושיט את ידו פנימה ושחרר את סוגר המנעול בקליק אחד קטנטן ופשוט. דלת הזכוכית השמיעה קול איוושה רכה ונפתחה. בשקט זחל פנימה והיטה את אוזנו. הבית היה דומם, רגליו לחשו על השטיח הפרסי העתיק למרגלות המיטה. מרגע זה הזמן היה גורם חשוב, דרוך לכל רחש שהגיע מבחוץ או מבפנים הוא הילך ברפרוף שקט וזריז.
החוקר היכה בכוח על השולחן והעיר אותו מזכרונות כואבים. "נתחיל מהתחלה." הוא אמר לו, ועופר עקב אחרי תנועותיו המהורהרות שהוציאו סיגריה נוספת מחפיסה מקומטת. הניקוטין הכאיב לריאותיו בהשתוקקות. "מתי ראית או פגשת לראשונה את גברת רוטנברג?" שאל, העביר אליו את הסיגריה שהדליק לעצמו, והניח אותה בין שפתיו היבשות. עופר שאף לתוכו את הניקוטין בעוצמה. אילו לא היה מרגיש אירוני, היה מודה לו על כך. הוא לא פגש אותה מעולם! לא ראה אותה!
בעצם, כשחשב על זה, ראה אותה מייד. בשנייה שעיניו התרגלו לחושך ויכל לזהות עצמים.
המעבר דרך הפרוזדור היה קצר, חמישה צעדים בלבד, ימינה לכיוון חדר השינה. באור הפנס שחדר מבחוץ פנימה, יכל לראות את תמונת הדיוקן שהייתה תלוייה על הקיר, זו צויירה בצבעי מים עדינים. העיניים מתוך הדיוקן הביטו בו במבט יציב, ישיר ועצוב. פניה של האישה מתוך התמונה נטו הצידה, ושיערה נע בגלים בתנועה רכה שהשפיעה עליו גם מתוך הצבעים. הוא לא יכל להתעלם מהעובדה שהאישה בדיוקן הייתה יפייפייה. והחסיר פעימה כשלרגע לא מודע שרטט באצבעו את קוי המתאר של פניה.
הוא היה כל כך מרוכז בדיוקן של פניה היפות ששכח לרגע אחד לשם מה פרץ לדירה. עמד בהה בעיניים העצובות.
זו היתה הפגישה הראשונה שלו עם אורית. גברת רוטנברג נשמע לו רישמי מידי.
החוקר קירב את פניו קרוב אל אפו, ולחץ, "אז אתה מודה שפרצת לדירה. ברגע שהיא מפתיעה אותך, אתה רוצח אותה ..."
עופר נע באי נוחות, האזיקים הכאיבו לפרקי ידיו.
כן, הוא מודה! הוא פרץ לדירה כדי לגנוב כספת.
אבל לא התכוון לרצוח את אורית.
"אתה יודע כמה שנים זה בפנים?" לחץ החוקר. "פריצה, גניבה... ורצח?!"
