אני ושלמה בבן גוריון

אני שונא פרידות, הן תמיד גורמות לי להזיל דמעה, ואין אף גבר שאוהב לבכות, במיוחד בפומבי.

אבל באותו היום לא היה אכפת לי לבכות מתחיל מסיבת הפרידה ועד החיבוק האחרון. חן עוזבת, חן שלי עוזבת. היא הייתה האהבה הראשונה שלי, אהבה שלעולם לא אשכח. היינו כול כך צעירים, תמימים ומאוהבים, התנהגו ממש כמו בשירים של צביקה פיק, העולם היה קרוסלה ענקית ואנחנו לא הפסקנו להסתובב אפילו לרגע.

ועכשיו היא עוזבת לארה"ב. משאירה אותי להסתובב לבד בקרוסלה, ולבד מקבלים סחרחורת ובחילה. המשפחה שלה החליטה שהם רוצים לבנות חיים בחו"ל, חיים טובים יותר, ואני שאלתי מה רע בחולון. חיים טובים יותר? למי? בטח שלא לחן ולי. בתחילה היא סירבה לשתף פועלה עם משפחת ההגירה, פניה הרכות, המתוקות, המכייחות הרצינו לפתע, "אני נשארת כאן איתך", היא אמרה בקולה הילדותי, קול שהמיס את ליבי ברגע. כול כך אהבתי אותה באותה השנייה, באותו רגע, שלעולם הוא יישאר חרוט בליבי.

לבסוף אני שכנעתי אותה לנסוע, אידיוט אני יודע, אבל ידעתי שהיא תתחרט על הרגע בו נפרדה ממשפחתה במשך כול חייה, ובגלל שאהבתי אליה הייתה כה טוהרה, כה בתולית פשוט רציתי שתהיה מאושרת, גם אם אושרה ימוטט את עולמי. אני חושב שזוהי הדרך היחידה לגלות אם מישהו אוהב אתכם באמת או בתמים או לא, אם הוא מוכן לשים את אושרכם לפני זה שלו, הוא מבצע את ההקרבה הגדולה ביותר בקיימת, אני הייתי מוכן להקריב זאת למענה, למען אושרה.

במסיבה נמנעתי מלהביט בענייה, ידעתי שזה ישבור אותי לגמרי. היא נפרדה לשלום מכול החברים, הידידים, המשפחה שנותרה בארץ, ואז הגיע תורי. ראיתי את דמותה מתקרבת לעברי, ראשי היה מורכן מסרב להביט, מסרב להאמין. ברקע שלומה ארצי ניגן עוד שיר שגרום לך להוציא מילון כיס אך נוגע ישירות בעצבים הרגישים של הלב, היא התקרבה אט אט, ובאותה המהירות עלה גם מבטי, היא לא הסתכלה ישירות אלי, גם היא לא יכלה להביט בי ישירות, וגם אני ניסיתי להתרכז באיזו נקודה סתמית על הקיר.

חן נגעה בפני במגעה הרך, מגע של מלאך, ענינו נפגשו והשמים נפתחו לרווחה, גשם זלעפות הרטיב את הרצפה. לא דברנו, פשוט חיבקנו אחד את השני בחוזקה, חיבוק שלא יגמר לעולם. אמרו לי לאחר מכן שנשארנו כך יותר משעתיים, מחובקים, בוכים, שותקים, מבחנתי זה היה הזמן הכי קצר בעולם, כאילו התעוררתי מחלום, למרות שרק לפני רק הנחתי את ראשי על הכר. הגיע הזמן להיפרד, חן מסרבת להוריד את ידיה, "לעולם לא אוהב מישהו כמוך", היא אומרת לי ממש לפני ששפתנו נפגשות, "לעולם תישארי המלאך שלי", אני לוחש בעודי מוריד את ידיה מגופי.

הסיבה שפרדות כול כך קשות היא שאף פעם לא יודעים מתי הן נגמרות, תמיד נשיקה אחרונה, חיבוק אחרון, מילה אחרונה.

אני וחן נפרדנו עשרות פעמים באותו הלילה, וכול פעם הייתה כואבת מזאת שלפנייה. בסוף הערב לבי היה מרוסק לרסיסים של הרסיסים, מוחי עוד לא קלט את גודל הכאב, את עוצמת הפרידה. המדרגות הממונעות לקחו אותה הרחק ממנה, ממש לפני שהיא נעלמה, היא ציירה לב ענק בעזרת ידיה וצעקה לעברי ללא קול, בעזרת שפתיה בלבד, "לעד".

נותרנו לבדנו בשדה התעופה, אני ושלמה ארצי שעמד ממש לידי, מנופף לחן לשלום גם הוא למרות שכבר נעלמה. שלומה הרגיש את העצבות באוויר ומיד הוציא גיטרה והחל לנגן.

"האהבה הישנה זאת שברחה לי", דמעה בודדת של עצבות זלגה מלחי,"מונחת שם ואף אחד כבר לא..", "די שלמה, הגיע הזמן ללכת", אמרתי בעצבות, שלומה ניגב את הדמעה והמשיך לנגן, "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות".