הירח בצבץ מבין חרכי התריס כאשר נעצמו עיני ורציתי לעוף אל מעבר ליום,  צלצול הטלפון הביא לי פקפוק , האם לקום להרים או להמשיך בתנומה הרגועה , קמתי , ידעתי מי על הקו.

קולו המתנצל משהו הגיע אלי אל תוך "ניצני חלום",

-         התקשרתי כדי לומר שלום, בעוד שבועיים אני נוסע לאפריקה,

-הי!  קפצתי כנשוכת נחש .

רעם או אפילו פצצת אטום לא היו משפיעים עלי. לא כמו אפריקה- הוי אפריקה שלי, כל כך רציתי לראות להרגיש את אפריקה , מי הוא ? אני רוצה לאפריקה , ואף אחד לא ישאיר אותי מאחור כשהוא נוסע לאפריקה רק המילה אפריקה מעבירה בי הרגשת געגועים חנוקה , צמרמורות- אפריקה.

אמרתי רק- אה אפריקה, אוקיי, אם אתה לא לוקח אותי אני זורקת מכאן את כל הדברים שלך.

זה היה שקט ,פשוט, אסרטיבי.

הוא אמר- למה את כל כך שלילית?

-באמת, כאן לא ממש הבלגתי

 – מה ציפית? שאני אשב לשמור על הסמרטוטים שלך בעוד אתה מטייל לך שם?

מי אתה חושב שאני? אשתך! , שכחת? אני מתופפת, מי יותר ממני זכאי להיות באפריקה?

שמעתי את המולת הכיכר  לסטר סקוור בלונדון דאון טאון דרך שפופרת הטלפון כשהמשיך ואמר

-         אני נוסע עם הילדים שלי, אמר והתכוון לצאצאיו הפרטיים,

נזכרתי בכל הנסיעות שהיו לנו יחד לברבדוס שבאיים הקריביים, פעם הוא איחר לטיסה כי יצא לקנות מיקרופונים עם צוואר אווז. אני נאלצתי להוציא את כל חסכונותי כדי לשלם מחדש את כל הכרטיסים לחמשת ילדיו הגדולים, כדי לא לביישו בפני משפחתו שחכתה לו בברבדוס,

-         שמע ארגן לי את הנסיעה הזו ותהיה בריא.

-         קאם טו לנדן אמר בניב הקריבי שלו,

-         ליסן, איימתי, אם אתה לא דואג שאגיע תשכח מכל הסטודיו המטופש שלך, עכשיו אני לוקחת את המיקס דסק וזורקת מהקומה הרביעית בכרכור,

טרקתי את הטלפון בלי לחכות  לתשובה,

עכשיו התיישבתי בעצבנות במיטה. השינה ממני והלאה.

החוצפן, שבע שנות נישואין כבר חלפו להן ואני עדיין לא הרגשתי אהבה אליו, רק עצבים, הוא הביא לי את הסעיף יותר מדי פעמים, כן נכון – הוא כל מה שרציתי -שחור ,יפה, עם רסטות , אומן , מנגן בגיטרה ובסופרנו סקסופון,כותב.

אבל פעם אחר פעם התפרצתי ואמרתי לו:

- אתה כאילו , רק כאילו, כמו הסטודיו הישן איתו חנקת לי את הדירה הקטנה, פיל לבן- לא מתפקד, סתם, תופס מקום, יום אחד אני באמת אראה פיל לבן ואז דע לך שהכול ישתנה, יום אחד , אחרי שיגיע הפיל הלבן- הכול יבוא על מקומו.

למחרת הוא התקשר והשאיר מספר סודי , איתו הלכתי לדואר לפדות את הכסף ששלח, היה זה סכום שהספיק לכרטיס טיסה ללונדון.

לא עברו יומיים ואני כבר נפרדתי מכולם לשלום

- כן אני נוסעת לאפריקה!

הטיסה עברה בשלום נחתי בלונדון- גאטוויק.

המעבר דרך מחלקת ההגירה עברה גם היא בשלום כשאני מספרת לפקיד על בעלי האנגלי שמחכה לי פה תכף,

היו זמנים בהם עצרו אותי וגם הכניסו אותי למעצר הגירה אך עתה התנוססה על דרכוני חותמת גדולה ויפה-PERMIT OF STAY/ INDEFENET!!, הייתי גאה בחותמת שהשגתי לאחר סבל רב.

הוא חיכה לי שם, הבעל השחור האנגלי שלי  וחיבק אותי, ואני, מודה לו על שעזר לי להגיע רציתי רק  ללבוש נשהו חם, תליתי את תיק המסמכים שלי על העגלה ולבשתי סוודר,

אחכ' שחררנו את העגלה וירדנו במדרגות לתפוס רכבת למערב העיר,

הסדרן הגיע לדרוש את מחיר הנסיעה ואז, רק אז חיפשתי את הארנק, הוא כמובן בתיק המסמכים , עם הדרכון הטוב שלי,

-אההההההה!!

 הוא החניק בידו הגדולה את פי, שאף אחד לא ישמע את זעקת השבר שלי, התיק ההוא נשכח על העגלה שנשארה באולם הנוסעים, למעלה !

אותו לילה כבר לא היה מתוק בכלל!

חזרנו לשדה התעופה לחפש את העגלה , הלכנו ללוסט אנד פאונד, אף אחד לא היה שם- 4.00 לפנות בוקר,

העייפות החזירה אותנו לניו קרוס ,

בימים הבאים הייתי באטרף, כאשר הוא כל יום מחכך כפותיו בהנאה סדיסטית ואומר:

- אל תחמיצי את הנסיעה הזו, עשי הכול מהר, ולא תישארי מאחור.

-כן ,לשחזר ניירת בארץ זרה זה לא תענוג.

בבנק לא האמינו שיש לי חשבון, מנהלת קרירה ובלונדית לבושה בקפידה הביטה עלי ואמרה- אם תצליחי להוכיח שיש לך חשבון בברקלייס אני אישית אעניק לך 50 לי'שט .

הרמתי את הכפפה , בני הנאמן שלח לי ניירת בפקס מישראל, כעבור שבוע נכנסתי לבנק ודרשתי את שהובטח לי, היו אלה 50 לי'שט בחשבוני.

בקונסוליה של גמביה לא רצו לתת לי ויזה עד שאקבל דרכון, השגרירות הישראלית הפתיעה, קיבלתי דרכון חדש תיק תק ויכולתי להחתימו  בויזה לגמביה.

באולם ההגירה בדרום לונדון יש תור של 600 אנשים , כמו בסרט אימים, עמדתי שם יום אחרי יום כדי לשחזר את החותמת הנפלאה שהייתה לי, לשווא , הם סרבו,

שלחתי לשם את בעלי האנגלי , הוא עם הרסטות

הקופצניות שלו מלפנים והליכותיו האנטי ממסדיות לא שכנע אותם והם סרבו גם לו,  כנראה ראו שאין בינינו כלום.

ערב לפני הנסיעה, בכיכר לסטר סקוור, המקום בו הופעתי דרך קבע בשנים האחרונות ליד השעון השוויצרי הגדול ,ראיתי את מוסא  קמרה, נגן דג'מבה מעולה, פעמים רבות נגנו יחד,  נזכרתי שסיפר לי פעם שיש לו בית בגמביה,- "סאלאם עליכום" ברכתי אותו.

"עליכום סאלאם" אמר ,

אני נוסעת לגמביה לאפריקה, אולי אוכל לבוא לנגן אצלך?

-         את מוזמנת, אמר מוסא. קחי את הכתובת, אני אגיד לאחי לחכות לך בשדה התעופה, תישארי אצלי, אני לא אהיה שם אך תוכלי לנגן עם אנשים טובים,

שמחתי, יש לי כתובת, חברים, מתופפים כמוני, דג'מבה פולה.

יום הנסיעה הגיע, לא נותרה ברירה אלא לטוס בלי החותמת הטובה.

 אנחנו כבר בטיסה, יש סביבי שחורים יפים, אני מתרגשת,  בניו המפונקים ובתו המעצבנת של האנגלי.לא מעיבים על ההתרגשות.

נחתנו בשדה תעופה קטן, וולקאם טו אפריקה אמר לי האיש בבוטקה והחזיר לי את הפספורט.

 פועלים עם עגלות הציעו לנו את עזרתם תמורת כמה פרוטות, לקחתי את התרמיל ויצאתי- שמש בוהקת וחמה אילצה אותי להוריד שכבות בגדים. עטפתי את הראש בכפייה .

בחוץ חיכו מקומיים לחבריהם או קרוביהם, ראיתי שלט גדול בו כתוב- מוסא קמרה!

-זה ידיד שלי ! אמרתי למכוער שהחזיק את השלט, הוא לא היסס

 – "הלו ! וולקאם. מי ניים איז סליף ",והוציא אלבום ובו צילומים של מתופפים ורקדנים,

האנגלי משך אותי בכיוון אחר ואני אמרתי לבחור – אני אגיע אחר כך, לא משך אותי להגיע עם הכיעור הזה לאיזה שהוא מקום.

הלכתי איתם למוטל שאח'כ התברר כשייך להולנדי, לבן קולוניאליסט .

-הגעתי לאפריקה כדי לשלם לאדם הלבן ?

השאלה הביכה את משפחת האנגלי. הם הרי באו להכיר את שורשיהם,

הלכנו לחוף הים, בדרך נטפלו אל האנגלי שני מקומיים , החניפו לו על הרסטות וניסו להתיידד, הם לא נראים לי נקיים אמרתי והמשכתי בלי לשעות אליהם,

החוף לא היה משהו, החול בוצי וצבע המיים עכור, זה לא עושה חשק לטבול , לא כמו סיני, לא כמו ברבדוס, שם החול זהוב והמים טורקיז. רצינו לחזור ולא מצאנו את המקום, הלכנו קמ' אחרי קמ'  ולא הגענו,

מאמא עגלגלה ניסתה לכוון אותנו ואמרה – אה , אתם מתאכסנים אצל הלבן?

התביישתי, ההליכה קרעה אותי , לקח לנו שעות למצוא את ההולנדי.

מתנשפים חסרי אנרגיה לחלוטין הגענו לגינת ההוסטל.

האנגלי אמר- תראי , דאגתי לנו לראש, הוא פחח נייר מקופל והראה לי עשבים שוטים מצידי הדרך.

- מה זה אמור להיות, גאנג'ה? צחקתי , זה מה שרצו שני הנודניקים ? למכור לך קצת עשב שוטה?

כמה נתת להם- 10 פאונד ? עשו עסקת חיים עלייך. עכשיו הם חוגגים.

בלבי חשבתי - גו גו אנד סמוק איט אנד דיי!  חתיכת פראייר , למה לא הסתכלת מה אתה מקבל? קנית חתול בשק.

 בערב התברר שההולנדי גובה הון תועפות עבור לילה בבית המלון הקולוניליסטי שלו, הבנים באו והתלוננו על המחיר המופקע, הוא אמר

 – כאן זה אפריקה , בכל מקום אחר ינצלו אתכם, כאן אתם בטוחים.

-שמעו אמרתי- בואו ניתן צא'נס למתופפים בואו נלך לגור שם.

כולם הסכימו אתי ולמחרת נסענו במונית וחיפשנו את החצר של מוסא קמרה .אני ידעתי עוד מלונדון שאפשר לשאול על הביג טרי – העץ הגדול. שם ידעו . האנגלי התעצבן שאני שואלת על עצים.

הנחו אותנו למקום בשם קוטו סילו כך היה כתוב על הקיר בצומת שם נסענו במורד רחוב מתפתל, מצד שמאל שלי היה גשר ומעבר לו ערימה ענקית של זבל. מצד ימין היה שדה אורז מוצף מים. נשים עמדו וקטפו כשמים עד מותניהן, מורד הרחוב התפתל ימינה נכנסנו לסמטה משמאל, ושמעתי תופים.

וזה היה הרגע האפריקאי האמיתי הראשון שלי מאז הנחיתה . הלמות התופים התגברה וחדרה לכל גופי . עיני כמעט דמעו מהתרגשות כששמעתי נגינת סולו מדהימה חכמה ושוצפת כמו ציפור מתרוננת בשמש הבוקר.

-         זה כאן! צעקתי, עצור!

-          הנהג עצר ואני ניסיתי לצאת במהירות שוכחת איפה ידית הדלת כמעט שברתי אותה.

יצאתי בסערה מהמונית ודפקתי על הדלת – אף אחד לא שמע עם התופים. הנהג עזר לי וקפץ וסימן מעל החומה את בואנו, הדלת הירוקה נפתחה ונכנסתי לחצר ,צעקתי בקול גדול- סאלאם עליכום!  מרימה את ידי בברכה, המתופפים צעקו חזרה

 – עליכום סאלאם ! מרימים ידיים לקראתי וחוזרים מיד לנגן. היו שם 5 מתופפים , 4 דג'מבה ודון דון . במבט מהיר איתרתי את הסולן המאסטר שנגינתו נגעה בי עוד בחוץ, היה זה בחור צנום ונמוך עם שרירים מרשימים .הוא נגן בלי חולצה ועל חזהו היה תליון של פיל לבן,

  זה קבל חיים משלו להלמות התופים והחזה הזרוע נקודות זיעה כפנינים - המקפיץ אותו. המאסטר קלט שאיתרתי אותו הפסיק לנגן לקח את הדג'מבה והסתלק לחדרו, אחרי כמה דקות יצא עם טייפ גדול המנגן מוסיקה אפריקאית והתיישב על הספסל.

פניתי אל המתופף שלקח על עצמו לקבל את פנינו ושאלתי – איפה אוכל לקנות דג'מבה ?

-         המאסטר התערב ואמר משהו שלא הבנתי אך קולו הנמוך גרד לי את הבטן, השני אמר לי

-          – בואי ניסע לכפר מאנג'איי לא רחוק , שם יש המון דג'מבה , תוכלי לבחור.

הם קראו למונית צהובה – נגן הבאס – יאמוסא,  מודו  המארח , בעלי האנגלי ואני נסענו למאנג'אי,

הכביש התפתל בין שדות בדרכי עפר , הגענו לכפר בו בכל חצר היו תופי דג'מבה עומדים בסדר מופתי בקבוצות לפי גודל, הגענו לסבא חמוד שגילף קישוט על זנב התוף. הוא הצביע אל קבוצת הדג'מבה המוכנים ואני התחלתי לבדוק אותם,

ראיתי שיאמוסא ומודו החליפו מבטים רבי משמעות כשהייתי עסוקה בתופים, בסוף בחרתי תוף שנשמע נפלא . חזק צלול, גופו היה ללא דופי וקישוטים מעטים בתחתית הזנב. אחרי מתיחה הוא אמור להיות "פצצות".

שלמתי לסבא 400 דלסי, שווה  ערך ל-50 דולר . הייתי שמחה וצוהלת הרגשתי את כוחותי חוזרים אלי , בטחוני  העצמי שב,  התמלאתי  צפייה לאימון התופים הראשון בחיי- באפריקה!

הגעתי חזרה לחצר , כעת למדתי שזה נקרא קומפאונד. מתחם להקת פטלה.

. המתופפים שוב הרעימו במקצבים כאשר המאסטר  מנצח עליהם מלמד ונותן בסולו לסירוגין מקפיץ את הפיל הלבן המתרונן לו על החזה.

. אני התיישבתי על התוף החדש ושלפתי מתיק הצד הקטן שלי מקל מתיחה ופלאייר, התחלתי למתוח את חבלי הדג'מבה אחד אחד, השחלתי ושלפתי גלגלתי ומתחתי, ורק כעבור זמן רב הבנתי שכל המתופפים לוטשים בי עיניים מופתעות. והמאסטר קם ממקומו התקרב אלי ואמר משהו שגרם לי שוב לאגרוף בבטן.

מצד שני נשמע בו זמנית קול מאוס שאמר- יש לך מזל שהגעת הנה איתי,

למה? פניתי לאנגלי בשאלה

-בגלל שאני שחור ,אוהבים אותך כאן יותר!!

למשמע המשפט הזה חדרה אלי ההכרה שהגעתי לאפריקה כבולה למיסטר מאוס .כאשר לפני מאסטר נכסף ומסקרן עם פיל לבן שרוקד לו על החזה. איך אני אמורה מעכשיו לנווט בין השניים?