עופר הוציא את האקדח וירה.
התמונה ממולו נפלה והמסגרת התנפצה לרסיסים. אורית החווירה וצרחה. הסבה אליו את עיניה בבהלה, וצעדה לאחור, מתרחקת מבעלה וממנו, נשענת על השידה רועדת. מבולבל הסב בעלה אקדח וכיוון אליו, מופתע מנוכחותו של עופר. אך מתעשת מהר. "אוהו.... אוריתוש. הבאת תגבורת?" ועל שפתיו ריחף חיוך ציני. "ממש תגבורת שלומיאלית ארגנת לך," מתייחס לעובדה שעופר ירה בתמונה שבקיר. "מה חשבת, שתצליחי להערים עליי?" אורית לא הבינה על מה הוא מדבר, ולעופר לקח שנייה כדי להבין את דבריו. בסיטואציה אחרת היה פורץ בצחוק. שניהם עמדו כמו יריבים מימי הביניים, מושיטים אחד כלפי השני אקדח, כמו בתחרות הורדת ידיים, כשכל אחד מצידו מנסה להישאר יציב. "תפוס מרחק!" ציווה בעלה והניע את קנה האקדח בצורה מאיימת. ביד אחת סגר מזוודה מלאת כסף, היד השנייה היתה מושטת יציבה.
"ומה קורה אחר כך?" שאל עורך הדין את עופר ששתק פתאום.
"תביא סיגריה." ביקש עופר וגופו נע באי שקט, קדימה ואחורה, ושוב קדימה ואחורה.
עורך הדין הניח את שתי כפות ידיו על קצה השולחן, "מה קורה אחר כך?" שאל שוב.
אחר כך!! עופר עיוות את שפתיו לזכרון. אחר כך ברוב טיפשותו הוא ירה שוב. ואורית צרחה שוב. הבן זונה הדפוק הזה הסתובב בחצי סיבוב, והאיוושה המצמררת של משתיק הקול נשמעה לעופר כמו מתוך מנהרה. לא היה לאורית סיכויי, הוא ירה בה מטווח אפס.
"תביא סיגריה, לעזאזל!!!" צרח עופר, חווה שוב את הרגע שבו היא צונחת, בפנים קפואות.
"עופר! מה קורה אחר כך?!" התעקש.
ניידות משטרה עצרו בחריקת צמיגים. עופר שמע את הסירנות צווחות, באותו הקצב שבו הלם ליבו בזעם עיוור. גופתה של אורית היתה מוטלת על הרצפה, שותתת דם, ויפה כל כך. הוא התנפל על בעלה בלי לחשוב פעמיים והלם בו בכל הכוח, חש את שריריו מגיבים בצורה מושלמת, תודות לאימונים ארוכים בשק האיגרוף שלו.
הבית היה מוקף שוטרים, כמו ממרחק שמע את הרמקול המשטרתי. "...לזרוק את הנשק, ולצאת החוצה עם ידיים מורמות." אבל הוא לא יכל לשלוט בזעם שלו, והמשיך להיאבק בו. "הבית מכותר, אנחנו נכנסים..." שמע כמו ממרחק, ממשיך להשתולל בזעם.
אבל אז פתאום חש סחרחורת משונה כשבעלה בעט בו בכוח, והוא נזרק לאחור. לקח לו רגע כדי להתאושש, מנסה לירות באקדח שלו, אבל הדבר היחיד ששמע היה נקישה ריקה. "שיט!!"
הוא הרים את עיניו, ופגש בחיוכו הקפוא.
"עופר!!" קולו של העורך דין נשמע לו מרחוק. "אתה איתי?"
כמו בהילוך איטי ראה עופר את האיש מולו מפנה את האקדח אליו, באותו חיוך קפוא ומטורף. נדמה היה שעצר את נשימתו, כמעט מצפה להדף של הירייה שתביא את מותו.
וזה היה טיפשי להחריד כשהרים את האקדח ולחץ על ההדק, כי שוב שמע את הנקישה הריקה.
אבל אז שמע את קול צחוקו של המטורף שרעם בדממה שהשתררה לפתע. עדיין שרוע ברצפה מתנשם, ראה איך בפתאומיות הסב את האקדח והצמיד לרקתו. ובקור רוח מקפיא ירה.
"עופר!! אתה איתי?!"
ידו הרועדת נותרה מושטת קדימה למרות ששמע את הנקישה העמומה, וראה את בעלה צונח ומת מייד.
רק אז התרומם המום, ובהה בשניהם מוטלים ומתים, באופן פרדוקסלי היה מאושר שסבלה תם. פניה היו יפים גם כשהיו חיוורים ואפורים במותה. שעה ארוכה עמד עד שפרצו את הדלת ושמו את ידיו באזיקים.
"עופר!"
"הוא מת!" מלמל.
"ספר לי, עופר." ביקש בקול משכנע. "ספר לי מה עשית....?"
עופר הרים אליו מבט ריק. "הוא מת." חזר כמו מנטרה.
הדלת הכבדה נפתחה, קצין משטרה נכנס פנימה. "יש חדש?"
עורך הדין נאנח בעייפות והרים את מבטו אליו, משך בכתפיו. "הוא לא מדבר, יש לו התנהגות מוזרה, אין התקדמות..."
"מה אתה מציע?" שאל.
"נשלח אותו להסתכלות, נבקש חוות דעת של פסיכיאטר..."
