פרק ד'
"מי אוהב אותך יותר ממני", שמעתי את הסלולארי שלי מתנגן, ניסיתי להיזכר היכן שמתי אותו, הייתי כל כך עייפה, לא הצלחתי לפקוח את העיניים, אולי רק קצת, אבל שוב שקעתי בשינה וחלמתי על הגבר כחול העיניים מבית הקפה, מביט בי ישירות אל תוך עיניי, עדיין במבטו המתריס. כנראה שהותיר בי חותם, אם חדר לחלומותיי.
הערפול שחשתי החל לחלוף והטלטלות העדינות מצד לצד פיזרו את ערפילי התרדמה.
הצלחתי לפקוח את העיניים מעט, הייתה עלטה כבדה אך עדיין ראיתי את המבט הכחול מביט בי. מאורעות הערב הנוראים חזרו אליי במלוא עוצמתם וגופי הצטמרר, האימה אחזה בי שוב. ניסיתי שוב להניע את רגליי, לא הרגשתי כל כאב, אבל זיכרונות מפיגועים נוספים בהם צפיתי בעבר במהדורות החדשות המזוויעות גרמו לי מיד לנסות להניע את ידיי ורגליי, לבדוק שהם לא ניתקו מגופי. משלא הצלחתי להניעם, התגנב חשש גדול לליבי , ומה אם אהיה עכשיו חסרת גפיים, נחרדתי והטלטול גרם לי לבחילה, חישבתי שאני בוודאי באמבולנס. עיניי התרגלו לאפלה ולהפתעתי ראיתי את זוג העיניים הכחולות מביטות היישר אליי. צווחה קלה נמלטה מפי, לא חלמתי הוא באמת כאן מולי. הוא כיוון אל פניי פנס דולק. כשראה שאני ממצמצת מהאור הפתאומי הסיט מעט את הפנס אחורה. הבחנתי שיש עליו שחפץ זוהר שכתוב עליו מד"א.
"התעוררת?" פיו התעקל לחיוך שכלל רק את זוויות שפתיו, עיניו לא השתתפו בחיוך, הן המשיכו להביט בעיניי במבטן החודרני.
ניסיתי לחשוב, האם בזמן ששתה שם במקרה קפה , התרחש הפיגוע.. והוא גייס עצמו ישר לעזרת כוחות ההצלה?!
מחשבותיי נקטעו למשמע קול צרוד קרוב אליי. בתחילה לא הבנתי מה הקול אומר, אך שנייה לאחר מכן זיהיתי את שמי וזיעה קרה עטפה את מצחי, עידית, איך שכחתי את עידית!
"עידית, זו עידית? הצלתם גם אותה?" קולי רעד.
"החברה שלך?", שאל מבלי לחכות לתשובה. "היא כאן לידך, ישנה עדיין", הצביעה לקצה הרכב מבלי להסיט את מבטו מעיניי.
"עידית", קראתי לה, מנסה להגביר את קולי.
היא לא ענתה לי, אך שמעתי אותה ממלמלת דברים שלא הבנתי. ניסיתי לקום, אך לא הצלחתי להזיז את ידיי ורגליי. לא הרגשתי כאב פרט לכאבי ראש, אבל לא בידיי ורגליי, אז למה אני לא מצליחה להניע אותם, הציקו לי המחשבות.
" גו'ני, סֲכֵּר תום אֶל בָּנַאת. וסָלְנָא לִלְחָאגֶ'ז אַל יִשְרָאִילִי".
הרוק שבפי יבש באחת. למה האיש דיבר בערבית והמבטא הזה וגו'ני שנראה חשוד מרגע לרגע. הוא התקרב אליי, רציתי לשאול אותו משהו, אך הוא הצמיד אל פי מדבקה עבה, שחסמה לי כמעט גם את נתיבי הנשימה של האף. עכשיו גם לא יכולתי לדבר. שמעתי אותו מדביק גם לעידית. דמעות נקוו בעיניי. ברור היה לי עתה שמשהו נורא קורה לנו, הרבה יותר נורא מהפיגוע אותו שרדנו.
שמיכה גדולה ורחבה נפרשה מעלינו ולא ראיתי יותר דבר, הרגשתי שמניחים עליי , אולי ארגזים גדולים ואז עצר לפתע הרכב.
שמעתי נעליים כבדות מהלכות על חצץ, דלת הוואן נפתחה וקול ישראלי מובהק בירך לשלום.
"זה ג'וני, בועל שלי, הוא עוזר לי לסחוב ת'ארגזים.", נשמע קולו של הנהג שקודם צעק לג'וני בערבית. עכשיו הוא דיבר עברית במבטא ערבי כבד.
" אה?! חסן, פועלים יש לך עכשיו.. אפנדי נהייתה. יפה! יפה!", טפח הישראלי על שכמו.
"קח עיוני, קח תאכל קסת בננות", הרגשתי שרגליי משתחררות מלחץ הארגז שהונח עליהן"
"סעו לשלום", ברך הישראלי שהיה נשמע מיודד יותר ויותר. דלתות הוואן נסגרו בטפיחה חזקה.
רציתי לצעוק, רגע למה אתה לא בודק, אנחנו כאן, הדמעות צרבו לי בעיניים, אלוהים איך הגעתי למצב הזה.
לאחר שהרכב החל שוב בנסיעתו הרים ג'וני את השמיכה מעליי והסיר את המדבקה מעל פי בעדינות יחסית שלא הקלה על הרגשתי, הייתי מבועתת, בטוחה שתיכף יוציא סכין וירצח אותי. אך הוא רק ישב והביט בי.
"מה אתה מתכוון לעשות לנו", העזתי בקושי.
"זו לא השאלה מה אני מתכוון לעשות לכם, אלא מה הממשלה שלך מתכוונת לעשות בשבילכם", ענה לאחר שתיקה ארוכה.
הרגשתי מבולבלת לגמרי, ממשלה? מה הממשלה קשורה?!
הרכב שוב עצר, הדלתות נפתחו ושני גברים משכו אותי ואת עידית בגסות החוצה גוררים אותנו על האדמה הפצועה וזרועת האבנים. צמצמתי את עיניי, פוחדת לנשום חזק מידיי, הסבתי את מבטי בעדינות לכיוונה של עידית, היא הייתה רדומה או מחוסרת הכרה, לא ידעתי להחליט. הקשבתי ללחשושים שלהם בערבית, חשבתי אולי אקלוט מילה או שתיים ואבין מה קורה כאן.
הרכב נסע והדבר הבא שקלטתי זה המכה החזקה שקיבלתי בראשי מהרצפה הקרה עליה השליכו אותי הגברים, שמעתי אותם נועלים את הדלת אחריהם ומתרחקים, הבטתי סביבי, מנסה לקלוט היכן אני, זה היה מבנה בטון לא מטויח, מרוקן מרהיטים לבד מכמה מזרנים מצחינים שהיו זרוקים ללא סדר. ריח חריף של שתן עמד באוויר וגרם לי לבחילה. עוד הספקתי להבין את מצבנו העגום, דבריו הדהדו בראשי החבול, ממשלה, מה היא תעשה עבורך.. כל הפאזל התחבר לי וההבנה הכואבת הבלתי נתפסת הגיעה, נחטפנו. אנחנו בידי ערבים, לא ידעתי בדיוק מי הם, אבל בזיכרוני תויקו רק מקרים דומים שנגמרו ברע.
הידיעה, הפחד, הכאב, לא עמדו לצידי ואז שוב התערפלו החושים. הכל נדם, גם מחשבותיי.
©כל הזכויות שמורות לשרון נחום.
