יום הולדת

דווקא, היכן שכל הנשמות התועות מתלכדות יחדיו בהמולה של דיבורים וריצה מטורפת של המלצרים, מפה לשם, ומשם לפה, מצאתי את הזמן לחגוג יום הולדת עם חברים בעזריאלי במסעדת הדגים.

הזמן הזוי היה לדעתי, מצבה של אמי היה מחוור, ברור, מובן, מובהר ונהיר, בחרתי  את  כל הַבְּרוּרִים האלה כדי להדגיש שאת אימא כבר לא אראה, יצאתי מביתי בדרום, כדי לחגוג בתל אביב, קרוב יותר לתל השומר, שם היא אושפזה.

נהנית לפתע מהחופש  לעשות כרצוני ללא הדאגה הזאת שמכבידה על כתפי, בלי לקיחת האחריות לבקר ולסעוד אותה בבית האבות הזה, שהמדריכה בעיסוק נהנית להעסיק את עצמה בריפוי בעיסוק, כי אין לה עם מי להתעמת, אלא עם מר מוות שהולך באופן קבוע לבקר את תשושי הגוף הלוקים  במחלת השִׁטָּיוֹן   היא חוֹסֶמֶת את  נחיריה שמר מוות לא יחדור בריחו המוזר לתודעתה.

את תמונת אמי אני  נוֹשֵׂאת איתי בארנק, צעירה אך בארבע שנים, שערותיה הצבועות בְּחוּם דבש, מתבוננות בי, ואני מחזירה בה מבט  בנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת מֻבְלֶטֶת על רקע הסביבה שאני נמצאת בה.

והמלצרים צעירים מתוקים, נחמדים ונעימים , שובי  לב שמעוררים  חיבה  מתלבשים על השולחנות עמוסי הזוללים  כמו מצאו טרף קל. על דש חולצתו של המלצר ליד שולחננו, כתוב נדב, צעיר שחרחר שמטבל  את חיוכו  במנת דג אמנון הגליל שהושם על שולחננו בצלחות ענקיות, כשהדג המסכן פוער את פיו ועיניו המטוגנות מתבוננות בי במסכנות מעוררת תיאבון. סחטתי את המיץ  מפלח הלימון , הישר לגופו נטול הַקַּשְׂקַשִּׂים של הדג בצלחתי,  כשלפתע הנייד  שלי מנגן walls  , אני בקושי שומעת את אחי.

"אם את רוצה להיפרד מאימא, זאת  השעה להגיע אליה". הודעתו הגיעה אלי בדיוק  כשאני בוצעת חלק שנחתך מן  הדג השלם, שאותו הכנסתי לפי, מרוב מהירות עצם עמדה בפי וחישבה לחנוק אותי. יצאתי מזה בשן ועין, משלשלת לידיו של נדב המלצר את שווי הארוחה, נפרדת מחברי בצער.

מלכתחילה ידעתי שזה לא הזמן לחוות יום הולדת  ברצף מוגבל שבו מִתְרַחֲשִׁים הימשכותם של רגעים, ושבו האירועים עוקבים זה אחר זה באופן בלתי הפיך.

בהגיעי לבית החולים, פגשתי שם את שתי האחייניות שלי, שבאו להיפרד מסבתן, הבטנו עליה משתאות מהשקט שהקיף  אותה מכל צד, ונטף מורפין היישר לגופה. אימא כמו נתקעה בתעלה החוצה בין חיים ומוות בפה פעור נטול שיניים, עיניה עצומות ונשימותיה תְּעוּקוֹת בלחץ , כל חצי דקה שמעתי את חרחור נשימותיה האחרונות.

"חבל שבאתי". התייפחה הדרי הקטנה, מנסה להעיר את אימא שלי.

"סבתא, סבתא". ואמא שטה לה בעולם שכולו טוב מחכה לפינוי מקום בעולם הבא.

מלטפת את לחייה החמות, הותרתי את אימא בעולם הזה שגימד אותה ועשה אותה כלום.

©זכויות יוצרים שייכות לחנה הילמן