חזרה ליצירות
סיפורים

ד"ש מהזמן

מלודי אמילי | (12/03/2007 19:20) | 131 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
למעופפים כמוני, הזמן הוא מכשול.
מרוב תוכניות, אני מתפרשת כמו חלום מרושת והזמן יוצא לו לחופשי, בלעדיי.
זה לא שאני לא מספיקה לעשות משהו, אך התוכניות נמסות, כמובן מאליו.
 
לכתוב, אני מיטיבה על כסא הארגמן המלכותי שלי, בחדר העבודה, בבית.
ההוא שקניתי אימפולסיבית, כשתכננתי להחליף אהילים. כנראה אני לא שייכת לדור משוררי "כסית".
 
אתמול, לאחר שנעלתי את כל התוכניות, ישנתי המון. סיימתי לקרוא את הספר שקבלתי במתנה על קניית מנעולים בשדה התעופה וגם כתבתי שיר.
 
ב-MODERN  TATE, אהיה היום במקום אתמול.
 
הזמן, מעלה בי הרהורים משונים. זה התחיל כשחציתי את ריג'נט פארק, בטיול רגלי. כל מי ששאלתי בדרך (המפה הייתה עמוק בתיק, שיש לו המון רוכסנים כמגן מפני גנבים) הציע לי לנסוע כי זה מאוד רחוק.
 
ריג'נט פארק, על מרחביו,
אני חוצה רגלית, כשהמצפן שלי-
מגדל גבוה, מיתמר, משקיף עלי תמידית
ואני מתכוונת אליו, אקראית.
באופן מפליא, הוא הוא המקום
שאליו אמורה להגיע (לקנות מספר חפצי סדקית)
בקצה OXFORD STREET
 
בלילה לפני, אני משחזרת זכרונות ילדות
כאסוציאציה מספרה של סביון ליברכט.
 
מגרפת בעתה, של אין גוון
מועכת חששות מנסרים בלבן
ובוראת שושן צחור נוגס ירח מעושן
צמחי מים סבוכים, גם לוויתן
אל מול חרכי אוניית חדרי הקטן.
 
ועל התמזה אני שטה לצלילי מנוע מיתבלים במבטא סקוטי מתגלגל והולך, הולך וכבד לרעש סמיך באוזניי.
ואני נישאת על גבי התמזה, חוצה את לונדון, חוצה את הגלובוס - טבע מול מעשה אדם, בריאה כנגד יצירה.
 
גלי הים כבעתה של ספנים, אי ידיעה, אי יכולת לאתרם. שנים על גבי שנים של חקר וצפייה בכוכבים, ורבע שעה בשבילי.
 
טיפוס בשביל תלול, כשריאותיי נושפות ומתנשפות, מתאפסות על קו גריניץ', כשביג-בן משקיף אליי, מחייך לי בצבעו החום-אדמדם ומזכיר לי את ציוריו של HODGKIN בצבעיו העזים הנשפכים מעל כל מסגרת, בבריטיות לא אופיינית.
 
הזמן, בעתת יומם של ספנים
מתאפס לקו של גריניץ'
נושף ומתנשף מריאותיי
מעל גבעה צופה לביג-בן
מחייך לי אדמדם
נשפך באש-גוון, מתריס על כל מסגרת
כ-HODGKIN בבריטיות לא אופיינית.
 
גם כאן, הקיץ חורץ את רישומיו
ועלעליו קדים לקוד סמוי של רוח,
משיב פניו אל פניי, נושק להן, צהוב.
 
כל הזכויות שמורות למלודי אמילי
 
 
 
 
 

תגובות

חזרה ליצירות