מורעבת

כמו גור חתולים זרוק ברחוב

עשית אותי מורעבת.

שנים ארוכות של צום גרמו לי לשכוח

ואפילו לא ידעתי שאני כל כך רעבה.

עד שבאת. ונגעת.

אתה מבשל אותי על אש קטנה,

מתבל אותי במילים, מוסיף מבט כחול, חיוך קטן ואני אוטוטו מוכנה.

מחכה.

עשית אותי מוטרפת.

מרוב ציפייה.

כל הגוף מתעורר מקולך.

אתה שולח מילים שזורמות לתוכי

וכאב מתוק ממגע אקראי .

ואפילו לא זכרתי שאפשר להיות כל כך רעבה.

יכול להיות שיכולתי להמשיך לחיות עם הרעב,

הוא היה מכרסם בי לאט, בביסים קטנים,

לוקח כל חתיכה של חיות שנותרה בי

וסביר מאוד להניח שלא הייתי שמה לב.

אבל אתה פתחת

את הדלת

וחדרת פנימה

ונכנסת כל כך עמוק

והפכת אותי רעבה.

ומילאת אותי והשארת אותי ריקה.

עשית אותי צמאה לידיים שלך

מחכה.

שתיגע.

השפתיים יבשות ואין לי אוויר.

אני עוצמת עיניים חזק. שלא ייראו.

את המבט הרעב בעיניים.

הוא נוזל ממני החוצה, בניחוח מתוק.

ואני שוחה בתוך הצימאון

והמילים שלך לוקחות אותי איתן רחוק.

יורות בי חיצים של אש.

מחכה.

שתבוא ותרגיע את הרעב שאוחז בי ומטריף את דעתי

ושורף את כולי. בגללך.

ולפעמים נדמה לי שאמות מרוב לחכות.

14.03.2007