חזרה ליצירות
סיפורים

טיפות עגולות

אדווה רודי | (15/03/2007 14:00) | 108 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
טיפות הגשם זולגות אט אט, אין להן לאן למהר. אני מביטה על הנוף המשתקף דרך החלון, וכל מה שאני רואה זה הרים מרוחים בטיפות שקופות ועגלגלות. מיזוג חמים מציף את החדר בתחושה מנומנמת.
 
שיחה שהיתה אמורה להסתכם ב"לילה טוב", התארכה לשלוש שעות. בלילה הקר, בחושך המפחיד לפעמים, כשטיפות הגשם לא היו עגלגלות ונחמדות, אלא דוקרות ומרעישות. קולו לוחש לי ואני שומעת שקר לו. אני במיטה שלי והוא שם בחוץ, נרטב קצת, ולא מתלונן.
 
"אני מרגישה אותך..." אני אומרת ומניחה יד על הבטן. הוא מחייך, ואני שומעת את זה. אבל חיוך שונה... חיוך שיודע שהמציאות לא תאפשר לנו...
 
הוא אוהב את המכלול, כך אומר. לא רק את הפנימיות, או את החיצוניות, או את האף או את השפתיים. הוא אוהב שאני משעשעת אותו, מספרת לו דברים חמודים. הוא אוהב את שיחות הנפש העמוקות שלנו, כאלו שמעולם לא חשבתי שניתן לנהל עם בחור. הוא אוהב את מה שאני נותנת, וגם את מה שלא.
 
"אני חושבת ש..." מתחילה להגיד. "נס חנוכה כבר הגיע? את... *חושבת*?". וכך אנחנו משתעשעים לנו. הוא אוהב לשגע אותי לפעמים.
 
וכשאנחנו עייפים מדי בשביל לדבר וכבר מתחילים להירדם על הפלאפון, אני אומרת לילה טוב, ואנחנו מנתקים. ואז SMS קטן שלו, מושך עוד רבים... שעה של התכתבויות, הודעות קיטישיות להחריד. "פגשת פעם בחור שאוהב קיטש?" שאל אותי. האמת שלא... וכיף מאוד לדעת שקיימים כאלה.
 
ואז אני יושבת כאן, אחרי עוד לילה מדהים. לילה של צחוקים, של נשימות, של שתיקות, חיוכים, סיפורים, אהבה... מתגעגעת.
 
הטיפות השקופות והעגולות נדבקו לחלוני, והנוף של ההרים מעורפל משהו. הוא שולח הודעה וקוטע את הרהוריי, ואני מחייכת לעצמי.

תגובות

חזרה ליצירות