דאגה מטורפת חנקה את ליבה. פחד מטורף, ששיתק את מחשבותיה, וריכז את התחושה בליטוף חוזר ונשנה ביצור הקטן ששכב במיטה מעוטרת דובונים כחולים.
עייפה מבכי, מותשת מכאב. ופחד... פחד מטורף שלא מניח לה. איתמר, רק בן חודשיים, ישן בשלווה תינוקית נושם בקצב, ועפעפיו נעים בחלום רחוק. רכנה לעברו ונשקה לראשו, שואפת לתוכה את ריחו המתוק. ודמעות מאיימות להציף את עיניה שוב. הוא לא יודע כאב מהו, איזו סיבה יש לו לחוש כאב? סידרה את השמיכה מעליו, מקפידה להקיף את כתפיו, ולהשאיר מרחב נשימה. מסדרת את הבובות הפרוותיות בשורה. ומלטפת שוב את ראשו, את לחיו הרכה.
"דנית, בואי למיטה." לחש ירון וחיבק אותה מאחור. נשענה על כתפו ברפיון, וחשבה שעוד רגע היא מתעלפת.
"רוצה להישאר ליד איתמר." השיבה רועדת, והעיפה מבט אל העריסה הריקה שהיתה צמודה לעריסה של איתמר. אותה שמיכה כחולה עם דובונים כחולים, אותו מגן ראש, אותן בובות פרוותיות...
רק יותם לא היה שם, הפארמדיק אמר 'מוות בעריסה'. פניו היו אפורים אחרי נסיונות הנשמה כושלים, וגופו הקטן קר וקפוא. משהו בתוכה נתלש באכזריות, מותיר אחריו כאב מדמם, וכעס שצרב בנשמה. ושוב הדמעות זולגות להן בלי שתכננה, כאילו רק הזיכרון לריחו המתוק מעורר את הכאב מחדש וסוחט את ליבה.
אחרון המנחמים עזב לפני שעה, והבית התעטף באותה שתיקה מוזרה. אפילו איתמר ישן כאילו הבין את גודל המעמד, וביקש להתנחם עם הרגע. הם עמדו ליד המיטה, שותקים. מנסים להחזיק מעמד בחיבוק נואש, מנסים לקלוט את הריקנות הפתאומית שנכפתה עליהם בלי הכנה. בזוועה חסרת רחמים.
רק אתמול תיכננו יחד באיזה צבע לצבוע את החדר של התאומים. קנתה וילונות תכולים תואמים לשמיכה, דובונים כחולים ופרפרים צהובים. רק אתמול השתעשעו במחשבות על העתיד, איך יותם ואיתמר יגדלו לתפארת, איך כולם יתבלבלו בינהם כי הם זהים כמו שתי טיפות מים.
רק היא ידעה מיהו יותם, ומיהו איתמר. רק היא ידעה וחייכה כשליטפה באהבה את כתם הלידה הכהה שבירכו של איתמר.
כן... רק הם ידעו שלאיתמר יש כתם לידה בירך. אהבו להשתעשע עם הסוד הקטן כשכולם שאלו איך הם מצליחים לזהות מי הוא מי, ולא הבינו שהם - פשוט ידעו. בלי סימנים מיוחדים.
והכאב היכה בה שוב, וחתך.
סחרחורת תקפה אותה. הידקה את חיבוקה מסביב מותניו של ירון, ובכתה חרישית. "לא חיבקתי אותו מספיק". לחשה. ירון הניח את שפתיו על ראשה וליטף את שיערה. "בטח קר לו שם לבד..." היטלטל גופה. "הבטחתי שלא אשאיר אותו לבד אף פעם!"
"דנית." לחש בחוסר אונים, לא יודע מה לומר כדי לנחם אותה - במיוחד כשהכאב חתך בגופו בלי הפסקה.
היא הבטיחה לא להשאיר אותו אף פעם לבד. ככה בדיוק הבטיחה ליותם כשתחבה את אפה אל דופן האטינקובטור, וספרה בהתפעלות את עשר אצבעותיו הזעירות, כשניסתה לנחש למי הוא דומה. הוא קיבל את מצחו של ירון. אבל האף הקטנטן שלה. גם השפתיים.
חודש אחרי הלידה, כשהתכוונו לשחרר אותם מהפגייה, אמרו לה הרופאים שיותם זקוק לחמצן, הוא נולד עשר דקות אחרי אחיו הבכור, וריאותיו עדיין לא בשלות ממש. לא משהו שיהווה בעייה בעתיד. אמרו לה. הוא יהיה ספורטאי חזק, הבטיח לה הרופא החייכן כשהבעת דאגה עלתה בעיניה. זה שכיח בין תאומים, הסביר. לפעמים התאום מתפתח יותר מהר מאחיו, אבל כשהם גדלים, אי אפשר בכלל לזכור זאת.
ירון לקח את איתמר הביתה. והיא נשארה עם יותם בפגייה. סופרת את נשימותיו, עוקבת אחרי עליית בית החזה הקטנטן שלו. מתמלאת אהבה עצומה בכל שנייה בה נכנס חמצן לריאותיו. ובלילה, חוזרת אל איתמר מחבקת אותו אל חיקה, נושמת את רכותו ומבטיחה שלא תעזוב אותו לעולם. שתדאג לכל מחסורו.
והיא הרגישה שלא הספיקה עוד כלום. שלא הספיקה למלא אותו באהבה, לא הספיקה לראות אותו גדל והופך להיות שובב בלונדיני בעל עיני תכלת. לא הספיקה לטפל בחבורות שעל ברכיו איתם יחזור מהגן. לא הספיקה לראות שוקולד מרוח על פניו בילדותיות מקסימה, ולא לראות אותו מתאהב. יותם ישאר בן חודשיים לנצח.
מה עכשיו? חשבה דנית כשעמדו היא וירון בלי לזוז מול מיטתו של איתמר. איך ממשיכים הלאה? איך קמים בבוקר ואוספים את הכוחות להמשיך לנשום. איך לא תשמע את הבכי שלו מתחיל מייד אחרי שאיתמר מתחיל לבכות בקולי קולות כשהרעב מציק?
"בואי." ביקש ירון וגרר אותה למיטה. היא היתה מותשת ולא יכלה להחליט אם זה בגלל הכאב, או שבגלל שדחפו לה לפה כדור הרגעה כשצרחה מול הקבר הקטן. הלכה אחריו בלי להוציא הגה, נותת לו להוביל אותה בפאסיביות קהה. כאילו מישהו הרג את רגשותיה בשיטתיות. "אבל אני רוצה... להישאר עם איתמר!" ניסתה להתנגד.
"זה בסדר, מותק." הרגיע אותה. "אני אישאר איתו הלילה. אני רוצה שתנוחי..." והיא הסכימה שיכסה אותה בשמיכה, ויכבה את האור. רק כשיצא מהחדר וסגר חרישית את הדלת הרשה לעצמו לבכות.
בשקט נכנס לחדר הילדים, והרים את איתמר בעדינות. התיישב בכיסא הנדנדה. דנית אהבה לשבת בו, להתנדנד באיטיות ולהניק אותם, כל אחד בתורו. מחייכת באושר אין קץ. ואז היתה מבקשת שיניח את שניהם בזרועותיה. והיתה מביטה בהם, בוחנת אותם. לוחשת להם מילות אהבה...
הלילה ישב על הכיסא וחיבק את איתמר בדאגה מטורפת, מעביר אצבע גדולה על מצחו הקטן, על לחייו האדומות. על האף הקטנטן שדנית התעקשה כל כך שדמה לה. והשפתייים...
הלילה היה אפל, מבין הדובונים הכחולים של הוילון ראה את הירח מציץ, עצוב משהו. ולא יכל שלא לחשוב על כך שיותם לבד, וקר לו כל כך. ושההבטחה של דנית - שלא תשאיר אותו לבד לעולם- לא תופסת ברגע שכזה. הוא משך באפו בקול, וניגב בהיסח הדעת את דמעותיו בשרוול חולצתו. יודע, שמעכשיו יותר מתמיד - עליו להיות חזק למען דנית, ואיתמר.
כמו על פי אות מוסכם מראש, נפתחה הדלת בדיוק כשאיתמר החל לייבב. ירון הרים את ראשו אליה, פוגש בעיניה הנפוחות מבכי, ואדומות מצער. שיערה פרוע בתלתלים סוררים, ואפה... הקטן, שבו התגאתה תמיד שממנה ירשו אותו התאומים, נפוח ושרוט מרוב שקינחה אותו בפראות. "הוא רעב." אמרה לו בעיניים חולמניות. ולקחה אותו מידיו, מאמצת אותו אל ליבה. "נחליף לך חיתול..." לחשה באוזנו של איתמר. "נשלח את אבא לישון, ותספר לי על מה ריכלתם שניכם." חייכה בעצב, לשנייה אחת הפסיק איתמר לייבב כאילו הקשיב בתשומת לב לדבריה, ושוב החל לבכות ברעב. "כבר, מתוק שלי..."
השכיבה אותו במיטה, וליטפה את בטנו מעל הבגד המפוספס בכחול ירוק. הסתובבה לעבר ירון, והניחה יד על חזהו. "לך לישון קצת." ביקשה. "אתה מותש. אני אסתדר..."
"את בטוחה?" שאל ירון מודאג, ובהה בעיניה.
ניסתה לחייך. "אני בטוחה".
בעדינות עד אין קץ הורידה את מכנסיו של איתמר, פותחת את המדבקות שהחזיקו את הטיטול במותניו, שולחת יד עיוורת אל המגבונים הלחים, ואל המשחה שמנעה גירויים. מזמזמת חרישית את השיר ששרה להם תמיד כשהחליפה להם בגדים.
העבירה את המגבון הלח על ירכיו, על הירך....
בדיוק במקום שבו התנוסס כתם הלידה שלו....
ירון הספיק לצאת מהחדר ולסדר את השמיכה, יודע שלמרות שיכנס למיטה, לא יצליח להירדם, רצה לארגן את מחשבותיו. רצה לחשוב...
ואז לפתע שמע צרחה מפוחדת, מבוהלת ומיוסרת. צרחת אימה שהעבירה צמרמורת קפואה בעמוד שידרתו.
הוא רץ אליה מבוהל.
"הכתם ..." גמגמה מבוהלת. "הוא איננו..." והתעלפה.
