כמה פעמים מפחד המחנך מהילד, הילד שלא בחר להיות חניכו. הילד שהופך לאיטו, אם לא נזהרים, ל"גוש הילדים". המחנך, שרצה בכל ליבו להיות ולעשות, לברוא וליצור, לאהוב, הופך לאיטו למורה. המחנך שמפחד מהילד, מפחד בעצם ממשהו אחר, עמוק יותר, קשה. אותה זרימת מעמקים הנמצאת תמיד במירוץ כנגד הרצונות הטובים, מצליחה לפעמים לתפוס מאחזים של ממש במציאות. זרימת המעמקים של הייאוש העדין, של הרצון בשקט הכוזב, ב"סדר" הכיתתי. הקבוצה עשויה להפוך לכיתה. החניך לתלמיד. המחנך שרצה וחלם כמעט ואיננו, כמעט ונעלם מהעין. נמצא כאן כבר מורה מיושב ורב ניסיון, עייף ומשועמם מגוש הילדים.
מהחיים הפשוטים והבלתי צפויים מתקבלת דיאגרמה שלטת של משבצות וחללים וירטואליים של זמן, ומשבצות וחללים מוחשיים של תבניות אפיה- אפיית האופי, אפיית השכל. מבלי לשים לב, מבלי להתכוון, מתרחש לו תהליך הקיפאון והכל שואף אל חוקיות ממוסדת. מתוך חומו ודלתו הפתוחה של הבית קורם לאיטו עור וגידים המפלץ המצויד בשער ברזל סגור תמיד- בית הספר. בית הילד הופך לבית הספר, והספר הופך לחוברת מעוטרת בשעמום- חוברת הלימוד. כך גם הופך השטיח ללילונאום מוכתם, הספה לכיסאות מתכת ופלסטיק, בד הציור ללוח מחיק והמטבח המשותף לכיור מעופש בחדר המורים. קריאת הספר המרתק בחדר השירותים בבית הופכת לנסיונות נואשים להחזיק את דלת המתכת עם המנעול השבור כדי שלא יפרצו באמצע עשיית הצרכים. המוזיקה מהרדיו החביב בבוקר הופכת לצלצול, חולש על לוחות הזמנים ולוחות הכניסות, על לוח היציאות- היציאות מחלל בית הספר והיציאות שבאסלה, הכל שבוי בידי מערכת הכריזה הגלויה.
הזמן הופך ממאורות ערביים, צהריים, זריחה ושקיעה לשעון אלקטרוני חמור סבר, ארבעים וחמש דקות כאן. עשר הפסקה. עוד ארבעים וחמש. יציאה. אכילה, חזרה. ארבעים וחמש. יציאה. צהריים. אחת עשרים וחמש. צלצול אחרון. סוף. הביתה. צהריים, אחר צהריים ערב, לילה. בוקר- ושוב. שמונה. ארבעים וחמש. תשע. וחצי. חמש הפסקה. צא. בוא. צא. בוא. לעולם לא תספיק, לעולם לא תתחיל, לא כדאי להתחיל כי הנה עוד רגע. צא. בוא. תתחיל. תסיים. שב, קום, שב.
והמורה הופך לאיטו לשעון, מחוג השניות הם עיניו המשוטטות תדיר על ראשי הילדים, זרועו האחת מחוג הדקות משרטטת בקצב על הלוח, זרועו השניה היא מחוג השעות בכיסו, ממששת את הטלפון, מפתחות האוטו, עוד חמש שעות מסיימים והביתה. רק ליבו הוא התאריך, עוד יום ועוד יום ועברה עוד שנה, והזדקנות בטרם עת ויבלות במיתרי הקול, ואין סוף ל"תרים את זה" ו"צא החוצה".
הוא, המורה, חושב בשעת הנסיעה חזרה מבית הספר אל הבית והדרך מתארכת לו, וגבול גדול ובלתי מורגש נמתח בין החיים בבוקר עם הילדים לחיים בערב, ובלי לדעת ולהרגיש הוא שואל את עצמו יותר ויותר איך. איך עברו עלי בעצם, כל השנים האלו ואולי הייתי צריך לומר יותר בחיי "וואו" או "אלוהים" או אפילו "אני אוהב" ולא כל כך הרבה, כמעט רק בעצם, כמעט בלבד "תרים את זה". "צא החוצה". איך עברו עלי השנים וראיתי את התלבושת האחידה מתחלפת ומפסיקה ושוב חוזרת ואת הבנות עם הבנים והבנים עם הבנות ואהבות שם והתרגשויות כאן ואיך בעצם כל הזמן, כל הזמן, רק גיאוגרפיה, רק גיאוגרפיה לימדתי. איך קרה לי ככה?
המחנך שעדיין לא הפך למורה חולם בלילות עדיין על הילדים, ילד ילד. רוב החלומות הם סיוטים קטנים של מבוכה. מיעוטם טובים. הוא עדיין אוהב וחולם, והאמת מכה בו מיום ליום- די, תפסיק לרצות ולחלום, שא את עצמך אל ממלכת השנים המאפירות, שם יפסיקו הסיוטים והשקט יבוא. רק תגיד. רק תשכח. נסה. אמור מחר "צא החוצה". "תרים את זה". נסה! זה יעזור לך. יהיה שקט, שקט בכיתה!
המחנך שעדיין לא הפך למורה מפחד. לפעמים הוא רועד מרוב הפחד טרם הפגישה בבוקר עם הילד. הוא חושש ושואל "מה יקרה אם אפגוש ילד ברחוב?" וגרונו משתנק. המורה כבר איננו חושש. אם יפגוש ילד יברך אותו לשלום וימשיך בדרכו, ילד הנו פריט משרדי רגעי ומתבלה. יש להשתמש בו ולייעל את תפקודו עד למשלוח הפריטים הבא.
המחנך עדיין מפחד.
הילד נראה לו גדול פתאום, ודעתו חשובה מאוד.
והילד? הוא בדרכו הולך, בדרכו גדל, וסביבו כל יום מחדש עולם שלם ובלתי מוכר, ואיש אחד אותו הוא פוגש בוקר בוקר החושש מפניו, מגמגם, מחפש תשובה בין בית הספר לבית.
