הרעיה הראשונה, ככה מלחשים, היא מתנת בורא העולם ומנהיגו. הרעיה השנייה, נישאים לה מפגם, ליקוי, מום, או חיסרון של הגבר שהתיירא, ונתקף במורך לב להיוותר לבד.
אמירה המחותנת שלי מזמינה אותי מדי פעם לביתה, שם אני צופה איתה בוידיאו בחאפלות, את הקלטות הרבות שיש לה היא מקבלת מאחותה, שהיא פריקית של סרטים – אפשר למצוא אצלה בבית את כל החידושים האחרונים בתחום. פעם לקחתי את שמחה איתי לבית של אמירה לראות חאפלה עיראקית, מורגש היה ששמחה מפריעה לאמירה שהביטה עלי מהצד בחוסר סבלנות,השאלות של שמחה העידו על חוסר הבנה בסיסית בתחום . מאותו הרגע והלאה כשהיא מרשה לי לצאת לבד, אני רואה את הבן שלי ואת הנכדים.
היא ממטירה עלי תלונות ונדנודים.
"די, נמאס לשמוע את הַיְּלָלוֹת שלך". באתי בטענות קשות אליה. היא מלווה אותי בעיניה על כל צעד ושעל שלי, כשידה על העליונה כי אין לי חברים ולא ידידים ואני לא רואה את הילדים שלי, היא לא מרשה שאסע לראות אותם , אולי אתקל בביקורי בכוכי. הדמיון שלה שופע ונובע כמו מעיין זורם בשטף,. ממשיכה להמטיר עלי מטלות מהחיים, משימות שקשה לטפל בהן . אני חש מחנק, מוותר על ארוחת ערב והולך לישון.
"יש לנו חוב קטן במכולת". אני שומע רדום למחצה, עשרות פעמים ביקשתי ממנה שלא תעשה זאת, אבל היא בשלה.
"הגיע חשמל וצריכים לשלם גם ארנונה". היא ממשיכה ואני לא עונה לה. ממילא לא איכפת לה מכלום, מחר היא תתקשר אלי בערב סמוך לשעה שמונה ותזכיר שהגיע השעה לחזור לבית, וכמה זמן נשאר כדי שאגיע לבית, ונמאס לה להיות כל הזמן לבד.
"מעברת חירייה" עולה לי בראש. בבגדד דיברו על העלייה לארץ ישראל הרבה זמן, שמחתי שאני עולה לארץ, הייתי נער בן 11 . אימא שלי הייתה מיודדת עם עיישה הערבייה העיראקית שהייתה שכנה שלנו, היא עזרה לאימא שלי לטפל בי שהייתי תינוק. בן זקונים הייתי לאימי, זכר בין שתי בנות שהיו גדולות ממני. לאימא לא היה מספיק חלב בשדיים שלה ועיישה שהיו לה המון ילדים באה לעזרתה וחלצה לי את שדיה וינקתי עד גיל שלוש. ושדיברו על עליה לארץ ישראל שמחנו, עם השמחה בא העצב, ידעתי שאני נפרד מעיישה, שאהבתי אותה כמו אימא.
ידענו שלעולם לא נראה אותה יותר.
כשירדנו מהמטוס, עוד לא הספקתי להביט על הנעשה סביבי, באו אשכנזים ווּזְווּזים,הם ריססו את כולנו בחומר ריסוס די.די.טי, אימא התעלפה. לא יכלה לסבול את הריח החריף של חומר הריסוס הזה. הרגשתי כמו יריקה בפרצוף.
כשהייתי נשוי לכוכי, שההורים הַוּוּזְווּזִים שלה לא רצו אותי מהרגע הראשון שנכנסתי לביתם.
איזה כבוד היא נתנה למאכלים שלנו, אפילו האמא שלה, הגועלית המתנשאת שחושבת עצמה איזה פרימדונה כזאת הייתה "חולה" על הקציצות של שבת ועל החצילים, הראיתי לה פעם איך עושים לאפה, איזה תענוג היה לראות אותה כמעט נחנקת מהנאה, לעצום עיניים ולהתמכר לקולות הלעיסה שלה. ואיך כוכי קלטה מאמא שלי את הבישול של הקובה, לקבל מחמאה מאימא שלי, אפילו העיראקיות השכנות שלה לא זכו לזה.
עד היום אני לא מבין איך נפרדו דרכנו, איזו התאמה הייתה בינינו, אני לא יודע מה מצאתי בשמחה, בטוח שיש משהו דפוק בי שהאובססיביות שלה מרתקת אותי, אולי בגלל שמישהי שמה עלי?
אפילו בקיבוץ אליו סחבה אותי כוכי,לא הרגשתי כזה נַחְס דפוק. שם כיבדו אותי ואת העבודה שלי בשדות, בעצי הפרי, את השעות שהשקעתי בנתינה לעצי התפוח. בקיבוץ לא אהבתי את השיטה בחינוך הילדים, איך אפשר להשאיר ילד בבית ילדים, בלי להתעורר בלילה ולכסות אותו, להתעורר בלילה כשהוא בוכה, לחבק אותו ולתת לו הרגשה של לב חם ואוהב, הם הקיבוצניקים כיבדו אותי רק בגלל העבודה שלי, אבל להיכנס לבית לשאול לשלומי, לברר איך אנחנו מרגישים כמשפחה, זאת לא עשו. וכוכי שחתה שם כמו בבריכה, צללה לראש של הקיבוצניקים והתווכחה איתי על השיטה הדפוקה של חינוך הילדים. ואני אף פעם לא הבנתי את הראש שלה, הרי היא נולדה שם וחיה את השיטה, אך לא השכילה לעזור לי בשחייה במים העכורים האלה ואני שצפתי וקצפתי לנוכח העוול הנורא, וחמתי בערה בי והיא שחתה מהר מדי.
ועניין פרשת השרות הצבאי שלי , שאף פעם לא התייחסו ברצינות לכוונה המוצהרת או למטרה הנסתרת שלהם, , וההתנהגות שלהם היא של גיחוך או של בוז. איש צבא קבע בדרגת רב סמל, עד שהבנתי שאני לא יכול להתקדם מעבר לדרגה הזאת,עברו שנים שיכולתי אולי להתקדם באזרחי, ביקשתי לעבור קורסים שונים לקידום, והם לא נתנו לי.
"אין לך תעודות של השכלה". ענו לי.
החופש הזה שיכולתי לעשות כרצוני, לבוא וללכת מתי שאני רוצה, בלי מוגבלות של זמן, ידעתי שיש לי בית ומשפחה ובאתי לחופשות והרגשתי מלך, והמלך שבי הודח מכיסאו בכזו עליבות רק על ידי עצמו, מאותם טעמים רגשיים של פוזה ולבישת ארשת פנים של מאצ'ו.
עם האובססיביות של שמחה הצלחתי, בין הטיפות שכנעתי אותה ששעות נוספות יקלו על המצב הכלכלי שלנו, משכנתא וחובות אחרים לבנקים ולמכולת, הילדים שלי לא בחזקתי ואני לא חייב להם דבר. כשהחלה מגבילה אותי בחופש שהייתי רגיל בו, הביאה ההגבלה הזאת המון מריבות איתה, לא יכולתי להגיד לה דבר, השמעתי לה תירוצים והסברים, ניסיתי להצדיק אותם באמתלות דחוקות כדי למלט עצמי אל החופש, הסדרתי באופן קבוע את עבודתי מצאת החמה עד צאת הנשמה, דבר שמעייף אותי, אבל לא איכפת לי, את החופש אף אחד לא ייקח ממני, אפילו רמי הבן שלי לא מבין את הצורך בחופש הזה, הוא חוזר וטוען לפני:
"איך אתה לא מרגיש שמנצלים אותך".
אני מרגיש, שאני מגיע לבית, חלק מהחופש, שלא צריכים לדבר עם אף אחד, אפילו אין צורך באוכל, שניים שלוש ביסקוויטים ותה מהביל בכוסית קטנה כמו שהייתה מכינה לי אימא שלי, וזהו. שהיא שמחה תתחבר עם האינפוזיה שלה, הטלוויזיה והסדרות הטיפשיות שלה, ואני אשאר עם החופש שלי .
מזמן מזמן לא אכלתי מהקובות האלו שהייתה עושה נג'ימה אחותי במושב, באיזו אהבה הייתה ממלאה את הבשר בתוך הבצק מהסולת, ממש כמו שהייתה עושה זאת אימא שלי. אימא הייתה מתחילה עם הממולאים האלה מיום חמישי בצהריים, בחמישי אי אפשר היה לדבר איתה, כל כולה נכנסה לתוך הסירים , בתחילה טיגון הבצל ואחר כך העגבניות המרוסקות והתבלינים המיוחדים של הבשר, בטעם ההל הקצוץ והקינמון, כמה עבודה היה בזה. בכלל ביום חמישי הייתה מבשלת אוכל קל, מה זה אוכל קל, אורז אדום עם עדשים אדומות והשום המטוגן שאחר כך מפזרת על התבשיל, והדג החי שהייתה קונה בשוק אצל לאטיף, הווזווזיות היו מבקשות מלאטיף בעל חנות הבשר והדגים שיקשקש את הדג מקשקשיו וישחוט אותו ויחלק להם את הדג לחתיכות, אצל אימא שלי לא היה דבר כזה, הביאה לבית דג גדול שמקפץ על השיש , במכת פטיש אחת עמעמה את ראשו של הדג, הוא אפילו לא הספיק לכאוב, כשראשו ניתק מגופו בהינף אחד של הסכין.
ואיפה הקובות האלו עכשיו, לא אצל אחותי שצולעת על רגלה ונעזרת עם מקל, נפלה המסכנה ושברה את הרגל עד האגן, ואיפה הקובה הזאת המתמסמסת בחיך, ואיפה הקובה הזאת אצל אשתי שמחה, שלא יודעת כלום אלא להעביר את כרטיס הישראכרט ולהביא לי קובה כאילו אמיתית מהתקווה.
הייתה לי דודה ברחובות, בעלת עסקים סביחה שמה. אשתו של הדוד שלי אחיו התאום של אבא, הרבה פעמים טעיתי ביניהם. שניהם ג'ינג'ים, שפם דק קישט את פניהם, כשהיו שניהם ביחד, לא היה בעיה להבחין ביניהם, אבא שלי לבוש תמיד אלגנטי הדור משהו, והדוד שם קצוץ על כל העולם, רוב הזמן מבלה בשוק, מדי פעם עוזר לאשתו בעסקים. הייתה לדוד תכונה משונה, בשעה שתים עשרה בצהרים, אם הארוחה לא הייתה מוגשת לו, לפי כל כללי הטקס, צלחת המרק עם חתיכות העוף, והאורז הלבן וחמוצים, היה משתולל. סביחה כמה שהייתה מנהלת את עסקיה ביד רמה, לא יכלה לתכונה המשונה הזאת. אבא למד מהדוד, אימא שלי כמו שעון, בשעה שתים עשרה, האוכל חייב היה להיות על השולחן, לא פעם אחת האוכל לא היה מוכן, אבא היה מפליא בה את מכותיו, עד שהתחרשה באוזן השמאלית. ואימא, לפני שהגישה לאבא את האוכל, הייתה מתבלת אותו בצרור קללות, רק לעת זקנתם הפסיק אבא לשים לב לצרור המרגליות היוצא מפיה.
ואיך כוכי לא הבינה אותי, בסך הכול ניסיתי שתשים לב אלי, הטיפול בילדים והתעסקותה בענייני ציבור השכיחה ממנה שהיא אשתי.
שמחה הייתה טרף קל, כמעט יום יום שרצה אצלנו, היא לא הכירה יותר טוב מכוכי את האהבות שלי ואת השנאות שלי , אבל משהו באישיות שלה משך אותי כמו פרפרים לאור, הריח הזה מתקתק כזה שהפיצה כשנכנסה אלינו לבית, משך אותי אליה במן תחושה שאם לא אכבוש אותה הלילה, עדיף שלא תכנס לביתנו יותר. חיכיתי להזדמנות הזאת שנפלה בחלקי כמו גוזל שנפל מהקן ולא נותר לי אלא להרים אותו, ולעשות בו כרצוני, ושההזדמנות אפשרה לי לתפוס שתי צפרים במכה אחת, מדוע שלא איהנה, בעבודה מספרים על דפיקות מהצד, גם אני רוצה ליהנות. כוכי השכיבה את הילדים, והלכה לישון ואז בא הערב הזה, הלילה שלא אשכח אותו. התקרבתי אל שמחה בחשש מסוים, ריח הגוף שלה בתוספת הריח הנעים הזה, ריח ניחוח, הוציא אותי כמעט מדעתי, חשתי שאני חייב הלילה לכבוש אותה, אישה גרושה לא יושבת סתם בבית חברתה הנשואה, אם היא לא רוצה זיון מהבעל.
"בוא תשב על ידי". אמרה פתאום שמחה. והריח הנעים הזה,כמו שיכר אותי, שמתי את ידי על רגלה, ואחר כך הגעתי לשדיה שהיו זקורות, והנשיקה לא איחרה לבוא, ואז שמעתי את נשימותיה הָרוֹטְטוֹת מתשוקה , מהתרגשות אולי חשש שכוכי תתעורר. לא הרגשתי אם היא גמרה, הייתה חמה ולא הצלחתי לספק אותה. באותו לילה ביקשתי ממנה להתלבש מהר וללכת אל ביתה.
בלילה באתי אל כוכי, מרגיש כמו גבר בלול.
"זיינתי אותה". סיפרתי לה מגחך להנאתי. ציפיתי להפגנת כעס מצידה, והיא שאלה אותי מתוך שינה גובלת בטמטום.
"ואיך היה, עשית את זה כמו שאתה עושה איתי"?
"לא יכול לפרט". עניתי לה. נעלב מחוסר האכפתיות שלה.
