חיפוש קרובים

רחל בנפורדו

                                                               חיפוש קרובים

אולי אין נסים במציאות, אבל לפעמים המציאות עולה על כל דמיון; והסיפור שלי הוא אולי פשוט, אבל כשאני חושבת עליו בכל פעם, הוא נראה לי ממש מופלא.

בפסח  האחרון  אירחנו, כמו בכל  שנה, את בני המשפחה ואורחים נוספים. אך ליל הסדר הזה היה מיוחד במינו כי אירחנו גם

קרובים חדשים.

חדשים כיצד?

גיבור הפרשה הוא דוד סולימה מפריז. קרוב משפחה שלא ידענו על קיומו, ושחיפש את אבי במשך 60 שנה ויותר.

הוריו של דוד היגרו  ב-1933 (לפני פרוץ מלחמת  העולם), מיוון לפריז, שם  נולד דוד.

כאשר דוד היה בערך בן שש לקחו אותו הוריו לביקור ביוון כדי שדוד  יכיר את סביו  וסבותיו  ושאר קרובי  משפחה. בין השאר סיפרו לו על הדוד שלו, שלמה בנפורדו,  שעשה עלייה לישראל. דויד זכר תמונה שהראו לו, ובה נראים אבי ואמי ביום חתונתם בישראל.

השואה לא פסחה  על יהודי  צרפת. הוריו של דוד נלקחו  למחנות המוות, ולא חזרו משם.

דויד ואחיו התינוק בן השנה ניצלו כאשר ברפלקס אימהי של הרגע האחרון דחפה אמא בזרועותיו של דוד את התינוק, ודחפה את שניהם לתוך חדר מדרגות של בית שהיה סמוך לאחת המשאיות שהובילו את יהודי פריז לאושוויץ שבפולניה. שנים רבות חש דוד, שהיה אז בן-,11 עצב  וכעס  גם יחד

בחושבו שאמו זרקה אותו מעליה. רק לאחר שנים הבין שבמעשה  הגבורה הזה הצילה אמו את חייו וחיי אחיו הקטן.

לאחר המלחמה חזר דויד לדירת הוריו ומצא בית ריק  והרוס. כל מה שהשאירו הבוזזים  בבית היה מכונת תפירה "זינגר", תמונות, ומסמכים.

בין כל התמונות, מצא דויד גם תמונה של דודו שלמה בנפורדו.

לאחר שנים פגש דויד את בחירת לבו פני, הם התחתנו והולידו את בתם היחידה פסקל.

כשהייתה פסקל בת 16, נסעה יחד עם הוריה לביקור בישראל,  ופסקל זוכרת שאביה צלצל בכל מקום שמצא טלפון  מחפש כל פיסת מידע במטרה למצוא את דודו, שלמה בנפורדו, הלא הוא אבי ז"ל.

החיפוש לא העלה דבר. ואחת הסיבות היא שאבי  עברת את שם משפחתו, בנפורדו, לבן-פורת.

דויד המשיך את חיפושיו בכל מיני דרכים, וזאת במשך שנים ארוכות.

שנים עברו, פסקל שלמדה רפואה בסורבון  פגשה שם בסטודנט יהודי נמרץ מארה"ב בשם יואל ריידנברג.  לימים נישאו השניים ועברו לגור בארצות- הברית, והביאו לעולם שני ילדים.

יואל  נרתם לחיפוש שהעסיק כל כך את חמיו, ניצל את קשריו הרבים בארץ ובעולם, אך גם הוא העלה חרס בידו.

בנובמבר 2004 כשעלה לאינטרנט האתר של "יד ושם"  מצא יואל את הטפסים שמילא שלמה בן-פורת עוד ב-1957 עבור "יד ושם", ובהם דיווח על משפחת סולימה שנספתה בשואה .

יואל ניסה לאתר את שלמה, הפעם בן-פורת, שגר בקרית שלום. המוזר הוא שאיש מהאנשים בארץ שעמם התייעץ לא זיהו את קריית שלום כשכונה בתל-אביב. למרות האכזבה, החיטוט של יואל באתר של "יד ושם" נמשך ללא ליאות, והעלה במפתיע דיווח של קרוב משפחה אחר הגר בחולון (שדויד ויואל לא ידעו כלל על קיומו), שדיווח גם הוא על משפחת סולימה.

מכאן הדרך הייתה קצרה יותר, יואל צלצל לקרוב המשפחה מחולון  וזה התקשר אלי בהתרגשות.

אולם, היה צורך לוודא אם אמנם קרובי משפחה אנו עם אותם אנשים מארה"ב ומצרפת. באמצעות האינטרנט שלחתי אל דויד תמונה של אבי בצעירותו, ודוד שלח אלי "בתמורה" תמונה אחרת של אבי מימי עלומיו, שאותה שמר בארכיון הפרטי שלו.

הזיהוי היה מושלם. חיפוש עקשני של כ-60 שנה הגיע אל סופו המוצלח.

כאמור, נפגשנו כולנו יחד, הקרובים מקצות תבל (צרפת, ארצות הברית, וישראל), וחגגנו יחד את ליל הסדר בהתרוממות רוח, כשאני חשה כל הזמן את  נוכחותם של הורי, שהלכו לעולמם, ועדיין הם אתנו.