כיום אני בן 40,יתום ללא הורים,עליתי לארץ לבד,אחרי השואה.
אני עדיין שומר אוכל כי לא היה הרבה באותה התקופה,
הסתפקתי בקליפת תפוח אדמה ופרוסת לחם קטנה ליום שלם,
לפעמים גם את זה לא היינו מקבלים בגטו.
אני עדיין זוכר את הזוועות באושוויץ,הייתי אז ילד קטן,
לא הבנתי כל כך מה קורה,ואז יום אחד באו גרמנים ולקחו אותנו אל רכבות,
כל כך חשוכות,לא היינו שם לבד,אני,אחי,אבי,אמי ועוד אלפיי יהודים בקרון צפוף אחד,
כל מה שאני זוכר כשירדנו מהרכבת זה את השלט הגדול שניצב מולנו "העבודה מחשלת",
גרמנים חיכו לנו למטה,והצעקות שנשמעו מכל עבר עדיין מהדהדות במוחי,
"יודן האס טוד",היהודים למוות,כך הם קראו לעברנו כאילו היינו עופות שצריך להרוג.
כשנכנסנו לאושוויץ לקחו אותנו למספרה,גזרו את שיערנו השפילו אותנו,
ומיד אחר כך הטביעו על בשרנו מספרים כמו לצאן,
זה כל כך שרף,בכיתי שעות ארוכות בעוד אני מחזיק את ידי.
הנאצים גררו אותנו אל תוך הגטו,את משפחתי ועוד 150 איש בקרוב לתוך חדר קטן,
שמספיק ל20 איש וגם זה היה בספק,
אני זוכר את השאלה ששאלתי את אימי,"אמא מדוע הם מכאיבים לנו,מדוע אנחנו לא בבית?"
היא השיבה לי בקול צרוד,"אינני יודעת בני,אינני יודעת",
הלבישו אותנו בבגדים דקים,אני עדיין זוכר את הקור המקפיא שחדר לעצמותיי,
הגיעה השעה לישון,אך לא הצלחתי למצוא מנוחה,בעוד שאמי בוכה,
לבסוף נרדמתי,בתקווה שלמחרת אתעורר ואגלה שזה סתם היה עוד חלום רע.
כשהתעוררתי משנתי היינו עוד בגטו,הרגשתי את הרעב מכה בבטני,
קיבלנו כוס מים,לחם וקליפת תפוחי אדמה,הרגשתי כל כך אומלל אל מול ההשפלה הנוראית הזו,
איך אדם יכול לשרוד על אוכל שכזה שאפילו ציפורים מקבלות יותר מזון מאיתנו,
אך לא הייתה לנו ברירה,נאלצנו להסתפק במה שיש.
כעבור שעה הגרמנים הוציאו אותנו מהגטו,ופקדו עלינו להסתדר בשורות,
רופאים גרמנים באו ועשו לנו בדיקות רפואיות,כל אלו שנמצאו לא בריאים הוצאו מהשורה,
לא ידעתי מה הולך לקרות לחולים אשר עמדו מחוץ לשורה אז שאלתי את אמי,
וכל מה שהיא ענתה לי זה "הם הולכים לשמיים בני,הם הולכים לשמיים",
רק אז הבנתי שאנחנו נאבקים על קיומנו,ועל זכותינו לחיות.
כעבור כמה שעות החזירו אותנו לגטו,שם ערכו לנו מיון,
ושוב אני מביט על הזקנים שנלקחים מחוץ לשורה,וכל מה שאמרתי בלבי היה "אבי,שמור עליהם למעלה",
כל אלה שלא הוצאו מהשורה נשלחו לעבודות כפייה,הנאצים עברו אחד אחד,הם לקחו את אבי ואת אמי,
והשאירו אותי ואת אחי לבד,השאר הוחזרו לגטאות ואנחנו יחד איתם.
כעבור חודש,אמי ואבי חלו במחלת החולרה,וכל מה שזכור לי שהנאצים לקחו אותם,
צרחתי וצעקתי,עד שחייל נאצי לקח את הרובה שלו והכה אותי בפנים,
איבדתי את ההכרה.
ששבתי להכרה נודע לי שהוריי נשלחו למשרפות,אחי ואני בכינו על מותם שעות ארוכות,
פניתי אל אחי,הוא היה בן 4 סך הכל,אך הוא היה חכם,
"אמא ואבא כבר לא איתנו,כעת אנחנו לבד,נעשה הכל כדי לשרוד ולספר על מותם של אבא ואמא".
מחיתי את דמעותיו של אחי,והלכנו לישון במיטה שהייתה פעם של הוריי.
למחרת תכננתי את הבריחה הגדולה,ידעתי שאסור לבזבז זמן,
כי זה היה היום שבו הנאצים באו לעשות מיון אחרון,ופחדתי שאחי לא יעבור את הגובה המתאים וישלחו אותו למחנות ההשמדה,
עלינו על הרכבת המובילה לגטו,וכל פעימה בלבי דפקה חזק יותר,
זה היה הזמן שלי ושל אחי לקפוץ,זרקתי את אחי קודם,וקפצתי אחריו,
הצלחנו לברוח,ידעתי שבגללנו יוציאו עוד יהודים להורג כעונש על הבריחה,אך לא הייתה לנו ברירה,או חיים או מוות,
הרמתי את אחי והתחלנו לרוץ,רגלינו פנו אל מחוץ לפולין,למקום שבו הגרמנים לא יתפסו אותנו.
לבסוף הצלחנו לצאת מפולין,מצאתי לעצמי עבודה כדי לקנות אוכל ולדאוג לאחי,שהיה כל מה שנשאר לי,
מצאתי עבודה,בניקיון בתים,השכר היה נמוך אך זה הספיק לנו.
לאחר שנתיים דוד שלנו בא לאסוף אותנו אל ביתו,
הוא טיפל בנו כמו שטיפל בבניו,העניק לנו חום ואהבה,נתן לנו עוד סיבה לחיות.
כיום אני בן 40 ואחי בן 37,אנחנו חיים כדי לספר על אמא ואבא,על היהודים שנספו בשואה,
שנזכור ולא נשכח,את אשר נעשה,
להראות את כל הזוועות שנעשו,באושוויץ.
