החומה
דורון השמן עמד וחייך. אגלי זעה זרמו מרקותיו מטה, מטה במורד לחייו העגולות ונעלמו בקפלי הצווארון הצבאי, תוך כדי כך שהם הופכים את החולצה מירוקה לירוקה כהה.
הסמל זרק "זוז" ואנחנו התחלנו להתרוצץ כמו כלבים משוגעים ביום אוגוסט חם מחפשים אבנים. לא חיפשנו אבנים להשתין עליהם ולסמן את הטריטוריה שלנו. סימון הטריטוריה שלנו, כך החליט הסמל, יעשה בצורה אחרת, מקורית.
הסמל בחר את החייל הכי גבוה במחלקה, שבמקרה גם היה הכי שמן אבל הפעם זה לא כל כך הפריע, הציב אותו במרכז השביל והכריז: "אני לא רוצה לראות את הפנים שלו. אני רוצה לראות חומת אבנים שכל הסגל יעמוד מצד אחד ודורון מהצד השני, ולא נראה את הפנים העגלגלות שלו". דורון חייך. אצלהם במושבה אם מישהו ירד עליך אז לא רק שזה היה בסדר, זה היה אומר שפיתחתם יחסי קירבה, ומי לא היה רוצה לפתח יחסי קירבה עם הסמל.
סגלמן מצא מערום אבנים יפה של חלוקי נחל גדולים שנעלם לו במהירות והתגשם כמה מטרים משם, במרכז השביל. רונן צעק זמנים וכולנו הפכנו את צבע החולצות לירוק כהה. לא שהוא לא היה כהה יותר קודם, אלא שהוא הספיק להתייבש במהלך הפסקת האוכל. עם כל התייבשות והרטבות, הותרנו על חולצותינו פסים לבנים של מלח, כמו גלי ים המציפים את החוף, ונסוגים, מציפים ונסוגים וכל פעם פחות או יותר, משתנים.
כשהחומה הייתה במחצית הגובה, גבעון הלך לבקש הארכה. אתמול בלילה שכחנו לבקש ונגמר הזמן, ואצל הסמל הזמן אף פעם לא נגמר, במיוחד בלילה. בלילה החולצות לא מספיקות להתייבש כי הן נרטבות גם מהטל ומהעננים הנמוכים בתוכם רצנו. המעבר בין העמק לגבעה בלילה הוא מעבר בין ריצה בתוך מים ובין ריצה בתוך אויר, שזה נחמד בתור שובר שגרה אבל בעל פוטנציאל צינון גבוה. לפי מאגר הידע העצום של הסמל, הדרך להתגבר על צינון או להכותו שוק על ירך, כמו שהסמל אהב לעשות לכל דבר כמעט, היה באמצעות מאמץ גופני. כך הוא היה קורא לאותן ריצות משימה מטורפות וחסרות היגיון.
החומה הגיעה למותני דורון וקנלר הלך לבקש הארכה. הסמל התעצבן ואמר שלא נבקש יותר הארכות וכמה זמן שייקח, נחזיר אותו בלילה. "נחזיר לאן" סינן דני בייאוש.
האבנים החלו נגמרות ואנחנו היינו צריכים לנדוד רחוק יותר על מנת שלא נראה את הפרצוף העגול והמחייך של דורון השמן. חלקנו לא סבל את דורון מלכתחילה, חלקנו למד לתעב אותו במהלך הטירונות וחלקנו למד לתעב אותו במהלך טירונות היחידה. עד שהגענו למסלול, כולנו כבר ידענו לשנוא אותו ממש טוב, באופן בסיסי. חלק מהחבר'ה הכירו אותו עוד מבית הספר האזורי, בהיותם חבורת מושבניקים פורקי עול.
סגלמן הראה סימני הישברות. דווקא מפתיע היה לראות אותו נשבר. הוא היה זה שהציע להגדיל ראש באחת הפעמים האינסופיות בהן הקמנו מחנה אחרי שירדנו מהטילטולית, הגדלת ראש שזיכתה אותנו במחמאה מהסמל, אירוע נדיר שקרה רק פעם אחת בטירונות. "לא נורא" אמר גידי, "אנחנו עוד מעט גומרים. אל תישבר". סגלמן התאושש ומשך אותנו למאמץ האחרון.
החומה הגיעה לכתפי דורון.
במחנה, כמה לילות קודם, החריש השמן כרגיל כמה חבילות שוקולד. אבל באותו לילה הוא התעלה על עצמו ועשה תחרות פתיחת פחיות עם עומר. הוא עמד באוהל אחד ועומר בשני והשמן קרא לעומר – "עומר! תשמע!" ופתח באושר את הפחית האדומה עם הציורים הלבנים שחורים עליה. "אה כן?!" ענה לו עומר, "תשמע את זה!" והגיב בצליל דומה. שניהם הגיעו מאותו אזור בצפון ולמדו באותו בית ספר אזורי, רק שבעומר נותרו שרידי אנושיות שהתגלו בו כשהוא היה רחוק מ"בני שכבתו", כפי שהם היו מכנים את עצמם.
"עומר, רפי, בואו, מהר יותר" קרא רונן, כשהוא מביט בשעון ומדמיין את משימות הריצה הליליות העתידות לבוא הלילה.
כל השביל היה חסום. חומת אבנים בגובה של כשני מטרים וברוחב של כארבעה התגשמה לה בשעת צהריים מנומנמת אי שם במרכז הארץ.
"יפה" אמר הסמל. "כמה זמן לקח לכם לבנות אותה?" הוא שאל.
'אל תגיד לו' בכיתי בפנים לרונן, 'תרמה, הוא ממילא לא ישים לב.'
רונן לא הקשיב לי ואמר לסמל "עשרים וחמש דקות ושלושים וארבע שניות הסמל".
"אז כמה אתם חייבים לי?" שאל הסמל בציפייה דרוכה, כשהוא מתכנן לו תרגילים ליליים לאחר ששאר חברי הסגל דנו ודשו בנושא, כל אחד מעלה זכרונות מימי הטירונות שלו ומה עשו לצוות שלו וכדומה.
כבר לא שמעתי את התשובה של רונן. שקעתי לי בהזיות יומיות כאלה, אסקפיזם קטן שכזה, מרענן באמצע הצהרים, באמצע המדינה המזורגגת הזו, באמצע החיים המסריחים האל, פתאום הרחתי את הריח של התחתית בפריז. בדיוק ירדתי בתחנה של פלאס דה לה קונקורד, לראות את השקיעה מעל מגדל אייפל לפני שאני חוזר לדירת הקרובים בפרבר הדרומי. כל פעם שיוצאים מהקרון למנהרה, או כל פעם שיורדים מהרחוב לתחתית, מכניסים את הכרטיס הצהוב הזה למכונה, השער נפתח ואתה נכנס לעולם אחר, קירות עגולים, אין מכוניות, אין אור שמש ויש מין ריח שכזה, ריח של תחתית. כאן בארץ אין תחתית, ויש לכך סיבה. בשביל שיהיה תחתית צריך שתהיה גם עילית. צריך שיהיה פלאס דה לה קונקורד, צריך שיהיה מוזיאון רודן, צריך שיהיה אטואל. אבל אין, אז אין גם תחתית, כי אנחנו בתחתית.
"ועכשיו, מחלקה שתיים, אתם תבינו מה זה להגיע לתחתית" אני והסמל הגענו שנינו לתחתית, אבל הסמל עשה זאת באמצע אוגוסט באיזה שטח אימונים שכוח אל ואני באמצע היום עשיתי את זה בפריז.
כנראה שהמ"מ החלט שנמאס לו להתייבש בשמש אז חזרנו להתחלק לקבוצות ולהמשיך את ה"אימוני שדה", ובלשון עם הפיקוד הזוטר – אתם, אני ואלוהים שטח. בלי דרגות גבוהות מסתובבות ומשגיחות ובלי פקודות מגבילות. יאלללללה!!!!
