טיילתי איתה בשבילי הקיבוץ כשלפתע נזכרה בשמה של תמי, לא יודעת מדוע הזכירה את שמה לפני, אין ולא היה לי כלום עם אותה תמי, לא בשנות חיי בקיבוץ ולא אחר עזיבתי.
היא הִתְוְתָה לפני קווים לדמותה, מאד לא מחמיאים, בתחילה במן סקירה קצרה, כרונולוגיה של חיים, נדודים אחרי שרות צבאי לעבר העולם הגדול.
תמי אופנצוויג.
ההכרות הזאת עם מה שהיינו ומה אנו עכשיו, כמו החיים היו שלג שמתמוסס בקרני השמש הראשונות והופך לתערובת של מים ובוץ ושום דבר מההכרות הזאת לא מחלחלת לזיכרונות מהקיבוץ ורק מבנים ישנים ועתיקים מתחילת המאה שעברה, זוכרים שפעם היה כאן קיבוץ.
עכשיו אני יודעת מדוע שמה הועלה בשיחתנו, בעוברנו ליד המבנים הישנים שפעם בילדותי, היו אלה מקומות המסתור ששם אהבתי לשחק עם ילדי הכיתה, כיום המבנים האלה יתומים נפולים, ממוטטים מעורערים, והרוסים, לא הבנתי מדוע משאירים את המבנים האלו חלודים שהזמן בקירותיהם שולט בהם ביד חזקה כרודן. בין המבנים ראיתי כתובת על אחד מהבניינים העזובים "רהיטי הקיבוץ בהזמנה בלבד".
"מה זה"? הסתקרנתי.
"מישהו כאן בקיבוץ שאת לא מכירה, נגר במקצועו עושה רהיטים ביד אֻמָּן".
"ואיך הוא הגיע לקיבוץ".
"הוא נשוי לתמי אופנצוויג כשטיילה בשבדיה הכירה אותו, היא הביאה אותו לקיבוץ".
"יש להם ילדים"?
"כן, שלושה ".
בעודנו מפטפטות והיא מסגירה לפני פרטים שיפה השתיקה להם, כי ברחוב הקיבוצי לא מרבים לדבר שלא לצורך, מן שושו כזה .
בעוד אנחנו מדברות עולות במעלה הרחוב המוביל לחדר האוכל הישן שהפך עם השנים לחממה של פרחים. ופתאום לא היינו לבד, מפינות נסתרות יצאו חברי קיבוץ כמו עכברים מחוריהם, בחור צעיר פינה פח אשפה למקום מרכזי.
"זה הבן שלה".
"של תמי אופנצוויג"? כשראה אותנו התעלם לגמרי מיעל ההולכת לצידי, בי תקע מבט מסתקרן כאילו מהיכן צצתי.
"אבא שלה היה הנהג של אוטובוס אגד".
"כן".
"הם חיים עדיין"?
" כן, אפילו קצת עוזרים לתמי". הרמתי גבה, לא נותר לי אלא להשתומם על דבריה ועל העיתוי.
"בעלה השבדי, קצת אחרי לידת עודד הבן שראית קודם, החל לשתות".
"הרעיון הקיבוצי לא התאים לו"?
"כנראה, אולי אפילו משהו מולד ממשפחתו, אף אחד לא יודע".
בתחילה תמי הסתירה וגמגמה טענות כלפי הקיבוץ, כבר שנים היא מטפלת בשני ילדיה שלא למדו כמו שצריך, היא הייתה עסוקה עם השתייה של בעלה ומריבות איתו, עד שבקיבוץ לקחו אחריות ושלחו אותו לגמילה, אחר כך נולדה נועה הבת השלישית שלה".
"והבן האמצעי מה איתו".
"הוא מופרע משני אחיו, בקיבוץ אי אפשר היה להשאיר אותו, הוא שבר וניתץ כל דבר שנראה לו שייך לחוסר מזל הזה של הוריו".
"מה היא עושה כיום בקיבוץ"?
"מטפלת בקשישים, בכל טיוליה בעולם לא יכלה ללמוד מקצוע או משהו לעסוק בו,כיום עם העברת הבעלות של הקיבוץ , לידיהם הפרטיות של החברים, מעניין שהיא לא חשבה שיום אחד היא תצטרך להעסיק את עצמה, היא מרוויחה מעט ותמיד זקוקה לעזרתם של הוריה הקשישים".
שמעתי את הטְרוּנְיָה את התרעומת בקולה של יעל ולא הבנתי מהיכן זה בא לה.
"אבל החינוך הדפוק של התנועה הקיבוצית קצת אשם במה שקורה עם "ילדים" לא מוצלחים של השיטה הזאת".
"זה לא נכון".
"למה לא נכון"?
"מה שמעורר התפעלות רבה. כשאני חושבת על הילדות שלנו כאן בקיבוץ, והאמונה הזאת של התנועה הקיבוצית ששמו אותנו בבתי ילדים, הציתו בנו אמונה שאסור לפחד, או להיבהל בקלות, שצריכים להעיז לעשות דברים שדורשים קצת אומץ, ובעיקר היינו צריכים להיות בנים ובנות יקרים לקיבוץ ולתנועה".
"ככה אז דרשו וחינכו".
"באיזה תמימות ובאיזו טיפשות הקיבוצים האמינו שכך באמת יהיו ילדיהם, וזה
כישלון שלכם של הקיבוץ".
"ברור שאנחנו כחברה נוטים להסתיר את הכישלונות שלנו".
בעוד אנחנו מדברות עוברת לידינו תמי אופנצוויג, כמו במטה קסם אנחנו מפסיקות לפטפט.
"תמי".
"תזכירי לי, לא כל כך זוכרת... אה, הבת של.. לא הייתי מכירה אותך ברחוב, איזה שינוי! מה את עושה בחיים"?
"גמלאית".
"איזה כיף לך, מתי אראה את האור הזה".
"כל כך קשה כאן"?
"זרקו אותנו כמו לכלבים עם ההפרטה הזאת, עשית בחכמה שברחת מיד אחרי השרות הצבאי, הצלחת ללמוד מקצוע ולעבוד ולצבור פנסיה מסודרת, מי שהיה עסוק ומתבשל במיץ של עצמו, ולא הריח את העתיד לבוא, נשאר מאחור, כמוני מנקה לזקנים את חדריהם המסריחים ואת התחת שלהם".
"אבל יכולת לעשות עם עצמך משהו".
"יכולתי, אבל לא עשיתי מסיבות שקבורות עמוק בתוכי".
כמו לפני שנים שיוסקה עם קול הטנור היה שר בסוף הסדר את "חד גדיא" על פי ההגדה הקיבוצית, וכל משתתפי הסדר ענו לו "בחד גדיא" מתנגן ורועם והחינוך שהיה כמעט חופשי לגמרי, לא בדיוק, קצת חסר השגחה של מבוגרים, שחוקקו חוקים כתובים ולא כתובים שכל מה שעשינו ירשם באיזה מקום כנקודת זכות או חובה. ותמי קורבן של ה"שיטה" תקועה עם זוג הורים קשישים שעוזרים לה למחייתה, והיא עוזרת קצת לבניה שדפקו לה את החיים עם בעל שתיין שעושה נגרות ביד אומן, ואחות צעירה ממנה שדפקה את החיים לאחותה הבכירה שגנבה לה את בעלה.
