"הוא יודע כמה הערצתי אותו כילדה?" – חשבתי בדיוק כשהטלפון צלצל. החזות החיצונית שלו תמיד נראתה בעיניי, כדמות שייחלתי לעצמי להיראות כך כשאגיע לגילו.
הבטתי במספר שהופיע על צג הטלפון. כשזיהיתי את המספר הייתי מופתעת. התלבטתי אם להרים את השפופרת או לא, משום שידעתי בדיוק, כיצד תתנהל השיחה -
"מה שלומך?"
"הכל בסדר". הוא יספר לי על ילדיו האחרים וכאשר אנסה להשחיל מספר מילים לשיחה ולספר לו גם על עצמי ועל ילדיי, ימלמל משהו ויסיים את השיחה. "שיחה אישית" - תרתי משמע.
הכבוד שרחשתי למבוגרים ממני באשר הם – גרמו לי להרים בכל זאת את השפופרת.
"הי מה שלומך?"
"עייף קצת. התקשרתי כי רציתי לספר לך שאשתו של ארז עומדת ללדת והאירוע יתקיים בנהרייה. אחרי הלידה הולך להיות לנו קשה" – אמר כשהוא מתכוון אליו ולאשתו. – "אנחנו נצטרך לנסוע לנהרייה לעזור להם". – הרגשתי וגם ידעתי שזה מעיק עליו ושהוא בכלל לא שמח מהרעיון. טוב. זה לא הפתיע אותי כלל. ובכל זאת תהיתי - האם השנים לא שינו אותו כלל?
עד היום המשפט הזה שאמר לי כשביתי עמדה להיוולד, מהדהד בראשי - "כשתלדי, אל תלמדי אותה לקרוא לי סבא – כי אז אני ארגיש שאני עם רגל אחת בקבר."
איך אפשר לומר משפט כזה? מהיכן הגיעה האנוכיות?
ובכל זאת, כשהיינו מקבלים הזמנה להגיע לארוחת ערב, הייתי מגיעה עם ילדיי, טורחת להיראות ולהראות את ילדיי במיטבנו. הוא היה יושב בראש השולחן, מביט על כל חמשת ילדיו, שני ילדים מנישואיו הראשונים ושלושה ילדים מנישואיו השניים ומרגיש גאה בעצמו על שהביא חמישה ילדים לעולם. האם בכך מסתכמת אבהות?
היו אלו נישואיו השניים. הוא נישא לאישה אמידה ומשכילה מדרום אפריקה, מה שתמיד הרגשתי שזה נתן לו להרגיש נחות ממנה, ולכן כשהיינו יושבים אל השולחן, היה מוצא סיבות "לרדת" עליה ולהכפיש אותה בפני כולם. ממש "גבר" אמיתי.
האם ידעת שבאופן קבוע, כשהיינו חוזרים מארוחת ערב שכזו, הייתי צריכה לשאת את תחושת האכזבה של ילדיי משלא זכרת את יום הולדתם או שלא טרחת להתעניין בהם. אבל להבדיל, כשהנכדה שלך הגיעה לגיל שמונה עשרה והפכה לנערה יפה – התהדרת בה כטווס המתהדר בנוצותיו וטרחת להציג אותה באירוע המשפחתי, מציין בפני הסובבים שזו הנכדה הבכורה שלך, מתמוגג מנחת לשמוע אותם אומרים – "לא ידענו שיש לך נכדה כל כך גדולה?"
"מה גרם לך להיות כזה?" – שאלתי את עצמי בעוד אני נזכרת באירועים נוספים מהעבר, שלא החמיאו לו בכלל. האומנם היו ימים, שהבטתי בו בהערצה ורציתי להידמות לו?
בעבודת השורשים של בני כשהוא ביקש מסבא שלו שיספר לו את סיפור חייו, יכולתי אולי להבין ולו במעט את הנסיבות.
הוא גדל בבית שכלל שני חדרים ובו השתכנו אמו שהתגרשה מאביו, וחמשת אחיה ואחיותיה. הוא למד בבית ספר יסודי ובגיל צעיר מאוד, הפסיק את לימודיו ונאלץ לצאת לעבוד כדי לדאוג ולסייע בפרנסת הבית. כשהיה בן עשרים נאסר בבית כלא במצרים כאסיר ציון וסבל שם מהשפלות, בשנת 1956 הצליח להשתחרר ועלה ארצה. אביו נישא בשנית, אימו חיה עם גבר אחר וכבן יחיד נאלץ כל הזמן לדאוג לפרנסתו. הוא נישא לאימי, התגרש ממנה ולאחר מכן נישא בשנית לאישה אמידה ומשכילה מדרום אפריקה. כשהיה בן ארבעים ושתיים – אמא שלו נפטרה מסרטן, אביו נפטר קודם לכן ותוך חמש שנים נפטרו בזה אחר זה כל הדודים והדודות שלו והוא נותר ערירי.
האם זו הייתה הסיבה? האם תלאות החיים, הצורך לשרוד, גרמו לו להיות אנוכי כל-כך?
"אלה שפגעו בנו עשו זאת רק משום שזה כל מה שהם ידעו לעשות, בהתחשב בתנאי חייהם ואם לא נסלח להם, אנחנו רק מאפשרים לאותן פציעות ישנות להמשיך ולהכאיב לנו." (ד"ר וויין וו. דייר)
חזרתי לשיחה בינינו. ציפיתי שלאחר שיסיים לספר על הנכד שעומד להיוולד, יסיים את השיחה אך מה שאמר אחר כך הפתיע אותי מאוד -
"הרבה זמן לא שמעתי ממך, למה את לא מתקשרת?"
"הייתי קצת עסוקה" – עניתי למרות שיכולתי למצוא את הזמן ולהתקשר.
חשבתי שבכך תסתיים השיחה אך הוא המשיך ושאל – "מה שלום הילדים?" – מגלה התעניינות אמיתית בחייהם.
פתאום הבנתי כאדם בוגר, שזה מה שהוא ידע לעשות בהתחשב בתנאי חייו. תנאי חיים יכולים להשפיע על אישיותך כאדם והרבה תעצומות נפש נדרשות כדי לשמור על עצמך. "האם אני הצלחתי לשמור על עצמי? האם עצם הידיעה תעזור לי לסלוח לו?"
כל הזכויות שמורות
