עשן

.

 

 הוא לא היה מדען שעה שדיבר על העשן.
מכורח הדברים והזמן שעמד השיחה קלחה.
הקשבתי הוא זכר שידור טלוויזיה ישן בש.ל.:

 

 

אמר והרהר בדבריו. אמת, לי אישית לא היה עניין מיוחד בעשן.
אבל הוא המשיך,  למדתי להכיר אותו; הוא יעמיק ויפרוש את מישנתו באופן מחודד. עד שגם בראש קצה דבריו המחק נמחק והעיפרון, נשחק לחלוטין.אבל הפעם הזו הייתה שונה אחרת מתמיד, דבר מה טרד את מנוחתי, בחרתי ללכת עם התחושה.
.
העיסוק הזה במרכיבי וסוגי העשן הצטייר לי כעניין הדומה לקבלן הבונה בניין מהאוויר כלפי האדמה ומניח את יסודותיו במעיין.
אילמלא הכרתי את ידידי בנפתולי חשיבתו אולי הייתי מסיט את הנושא וחונק את השיחה באיבה כמו שחונקים עשן. בעודי מהרהר מיד הוסיף:
  
|-"לאנשים החיים כיום לא ממש חשוב לזהות בהם פנים או לשחזר להם עצמות, עד שיעלו בהם גידים ועור.או להשיב להעלות לאור מנשיית הזמנים את הדברים הזעירים והנעלמים עד  כל הקמטים  והתווים.מתגלים. ממילא הם יפגשו בסיבובים נוספים במשאים ומתנים,
יצטלמו שנית ושלישית במבט ראשון או שני לחדשות הטובות או הרעות"|

 

אחר שכך פסק, שב ובחן על פניי את דבריו מה רושם הותירו בי.
אמת חייב הייתי להודות פניי לא גילו ניד מבע לעודד בו את עוצמת משב כיוון רוח שיחת העשן.
לכשהיה מתחיל היו תמיד הברירות ברורות לפניי, או להפסיקו בנחרצות קפוצת דיעה- המביעה שיממון וליאות- או לעפעף מפעם לפעם בכך להעניק שהות מספקת לגלגל בה עיניים ולהרוויח זמן  איכות שדיו מספיק לצבור לחות.
על מנת שהמבע יהיה  מתאפיין וניבט במכובדות סבירה לכול הפחות , ולנגד העיניים האחרות הרואות, שלא יהיה בו שמץ של בילבול המשדר זילזול.
שעה שראיתיו והוא עודו ממוקד בנושא הצר זה שאין בו חידוש
ועוד טרם הספקתי להביע דיעה ולתרום בו ולו נדבך אחד נוסף ,הוא שב להפליג בדבריו בעניין העשן:

 

 

עתה דבריו נשמעו באוזניי יותר מופשטים. בעיניי דבריו קבלו תוקף משנה, מאחר שאתמול סיימתי ציור בסיגנון מופשט ככזה לא היה עולה על דעתי  שאדם כול שהוא יפריע להזייתי או ירפה ידיי.לכן החלטתי הפעם להאזין  עד תום דבריו.
עד שיעביר בקוף המחט את שלל מילותיו גם אם יטביע את כולן בעשן סמיך. הוא לא שמע את הרהוריי. המשיך מהנקודה הקודמת ממוקד באובך. אני הרהרתי בעניין החמצן .
 
|-"בשעה והחדר נחנק, אחר הדברים  האש תדעך. אפשר לראות אותה,
כמו נופלת  מלהבתה על חרב. מתהפכת שומרת על מראות גן שחרב וחונקת איבה עד הופכת טיבה אכן לעשן המבשר את קץ תבערת הנותר ."|

 

התיאור החל אט אט לרתק. לא בגלל העשן אלא על שהחל ידידי
לגלות סיגנון לשון חדש שלא גילתי בין כישוריו בעבר.
נטייה לדבר בפואטיות יתר, המילים העניקו לדבריו מסתוריות נשמעו כמו שירה. לא שאני מבין גדול באופן בו מניחים מילים,או על מה בדיוק מתקוטטים משוררים.לרוב אני מעדיף לערבב בסירים ירקות מאודים
ולשתות נוזלים שאינם מכילים צבעים.

אבל דבריו בעיניי היו לפתע באים עולים ונשמעים עתיקים.
כמו מועתקים מספר הספרים.שברוב חטאיי הרבים זה היה הספר העיקרי שקראתי בחיי.הייתה לי סמפטיה לאנשים המדברים מתוך דברי הימים.בשעה שדבריו שוב קלחו, החלטתי להעמיק יותר במשלב השפה שלפתע סיגל וגילגל מלשונו. השתדלתי להיות יותר קשוב. אומנם הנושא עדיין העיק. שעה שהשאלה שניקרה וקדחה במוחי; מה עוד אפשר להגיד על עשן?.אבל הוא התמיד והעמיד את הנושא ברף חשיבות כמי המגלגל בידיו כול שבב ושבב כמלטש אבן חן ועוד רגע יעניק אותה לאישה בלחישה אוהבת והיא תבער כשלהבת עד שתכבה וילטש למענה אבן נוספת.לי אישית לא הייתה סמפטיה לנשים הבוערות מאבנים מלוטשות נלהבות ועינהן מרצדות,אולי בגלל הנרות של שבת שתמיד ידעתי שאין להם כול חשיבות בלי התכלית והטלית של בית אבא.
בפרט שעוד בהיותי עולל הסבירו לי שהאות מצוי בזוהר.

 שבאמת מבהיק ונוצץ ונחשף אחר מירוק מהפשט עד שעולה בו בוהק כפמוט.ויש תמיד בהקשר זה להוסיף מיד  "ולא ימוט ברגליו העם הזה".

 

ידידי כאמור היה עסוק בהגות העשן וטיבו.שעה שאני רחפתי בזכרונות ילדותי ודברי אבי.
מאחר והוא הלך והתמקד בנושא לא פסלתי על הסף שאפשר לצפות שבהחלט יתפנה מכול גודש חלקיקי העשן ויהיה מספיק פזור נפש גם בזה העשן העולה מנר מוצאי השבת המבדיל בין קדוש לחול עת חונקים את האש ממש שנוגעות כריות ריקמות  האצבעות  . אבל ידידי היה חילוני שהאמין במדע גם שלא היה מדען. ומה שניראה לעין כאמין הבין אותו עד תום.
אומנם עם אי אלו סייגים נחה דעתי בהקשרו של  העשן מי שמצא בו עניין מוטב שבאופן המצוי והמובן ישנן ויעיין בו.

שאכן אם כבר עדיף שכך הדבר יתבהר כמתחייב מתוך השכל ישר יתבונן ויהיה צורף בהיגיון.

 גם שעסקינן בעשן.
בעודי מתפלפל בסוגיה כאילו הייתה פרשיה מדף גמרא
נשמעה שוב מישנתו של ידידי יוצאת לדרכה:

 

 

עכשיו יכולתי להתפנות מהיהדות ולהודות שזו הזדמנות לתהות לראות את החיות והצמחים והשבטים הקדומים כיצד נותרים ללא בית גידול. לדמיין אותם בזכות סיפור העשן.כאן ועכשיו.לספור כמה יגוארים נותרו כאלה שלא נוסעים על כביש.
אלא מתגנבים בסבך שאינו נגיש לכול אדם  למעטי מעט  בפרט לאלה ההרפתקנים  או חוקרים את הפיסות האחרונות שנותרו מובלעות
מכותרות כמו לולאות חלודות אחרונות הניתקות משרשרת החיים.

בין לבין עוד הרהרתי והפלגתי למזרח הרחוק, האם הסינים יצליחו להוציא את דובי הפנדה מהגדרתם כזן ניכחד.בעודי מפליג על סירות עשויות מעץ מגולף השטות בנהרות ויערות העד
ואיני יודע עד מתי עוד הרעד ינשוב בצמרתם טרם יהפכו גם הם לרהיט.

ידידי קפץ מימד וזמן ושב לסיפור העשן.

 

 

הייתי חייב להודות; ידידי עורך סדר בתובנות והמסקנות
עכשיו יותר בהירות. נושא העשן קיבל כיוון שיש בו להעלות שמץ של עניין.גם שעדיין סיפור העשן לא העלה ממש בשר נשמע לפחות שהוא הולך ומתפתח בכיוון הרוח,אומנם לא זיהתי עדיין לאן הכיוון ומה צופן הכוכב אם דרומי או צפוני או גם זה וזה לבסוף  יסוב לאחור כשבשבת
הנושבת מכוח הרוח ,וכאן מתוקף היקף העיסוק בעשן..
 
|-"אחר האמור המסקנה הייתה מתבקשת; לכול עשן יש מקור ההמעניק לו את אופיו וונותן לו את צבעו וריחו.רואים וחשים מרחוק.הדברים ברורים כחוק"|

 

האמת, יותר ממסקנותיו הללו של ידידי מצאתי עניין בבובות וכי מדוע תשלכנה בל"ג בעומר ילדות בובות.גם שנניח  שהן ישנות?גם שחלקתי על דעתו שהחוק ברור ודעתי הייתה מוצקה שהוא יותר מחורר ומגורד כמו גבינה צהובה ,הואיל והייתי ממוקד בתיאור שריפת הבובות. וזה הדבר שטרד את מנוחתי.
פחות שאלת החוק  ואם את ריח העשן חשים בעוצמות גדולות שעומדים מרחוק לא טרחתי להתדיין עימו על מסקנתו.
בשעה שנרגעה דעתי משריפת הבובות.  חלפה מיד ביעף חסר התמקדות מסקנתי אמרה; מקרוב רואים טוב יותר ללא משקפות.
גם הגעתי להחלטה מרכזית אחת ברורה-כי בעצם לא מצאתי עניין מיוחד בעשן. גם אם בכול זאת הרהרתי בשאלה- אם אלה שעמדו ממש קרובים היו מסוגלים להכיל את חריפותו ומשמעותו בין כך או כך הדבר היה בעיניי חסר מהות.אבל ידידי הבין שכול היקום מסכים לדבריו ומבין את מסקנותיו כמותו.מסקנתי הייתה שאיש בהבנתו יחייה. לא חלה עליי כול חובה  לומר זאת בקול ולא בגלוי.

 מצאתי בעובדה הזו נחמה.
בעוד מסקנתי נותרת בי מהורהרת, החל הסיכום.
היה ניתן להבחין, רגעי סיפור העשן ספורים. הוא יסתיים כמו סיפור ילדים שטרם הצליחו מתוכו מבוגרים להרדים  עוללים.

לכן הופתעתי שעה שידידי עדיין נאחז ושב והתמיד- מבלי שיבחין כי העשן בסיפור הזה הפך זניח כמו ספר מיושן.אינו יעיל להעניק מרחב והופך יותר ויותר מעיק.אבל הוא שב ולחש אותו גילגל על הלשון כמו יין נושן.
כן,את סיפור העשן.
אילמלא התוודעתי אליו היטב הייתי מניח שבחר בהתמקדות הזו כמו להכעיס. שהוא מבקש להמאיס עליי את זמננו המשותף בעיסוק בריק

על מנת להובלינו במתכוון למבוי סתום ומחניק 

 

 

לא שלא הכרתי אנשים המסוגלים לקחת נושא פשוט ולערוך ממנו סימפוזיון, בחיי הכרתי אפילו כאלה רבים. שבלי קשר ממשי לקשרים והקשרים הפריחו נשיקות גם לאהובות שצמחו בראשם הפרטי.

 

הכרתי גם אחרים שאהבתם הייתה מונחת לצידם והם חפשו אותה מתחת אור פנס בלילה שהירח צחק, כתבו שירים עד כמה אורות נוגהות של אהבות נוגעות ואינן רועדות והם הם בלבד רואים אותן מרצדות מקרניו שעה שהוא התגלגל בסיבובו וחבט ברגליו והתפקע לעוד מכתש, עד שהיה מתעטש בליקוי מאורות.ומסתתר

עד שהיו יוצאות הגחליליות

ביערות צועדות בשורות ארוכות ומאירות

מכוח חומר כימי ומי שנגע בו היה מורעל

כך שראיתי, וגם הייתי מורגל , תופעות של שימוש במילים עפות הגורמות גם לכוכבים להסתר פנים ולא לגלות את החצי השני העטוף רוח ועלים מרשרשים.הדבר לא היה ממש מוזר-יותר האנשים המתרגשים.
והרגישים על היתר נראו לעיתים בעיניי מוזרים וזרים ומתפזרים כמו עשן.

לשמחתי הם היו מעטים ותמיד היה ניתן לזהותם שעה שהיו יוצאים מגידרם ועטים נראו מהזכרים מבצבצים

הטלפים

ומהנקבות שהן ישובות על תרפים.

 

עם הכהים בחושים לרוב הסתדרתי גם דרתי בשלום
הם היו ברורים.וצרורים כמו חבילות של אלומות בשדה.
אם רוצים, קונים שעורים או חיטים ולא ממשיכים לשדות אחרים.

הדביקים היו יותר בעייתים.
   
אבל ההתמקדות הזו וההתפתלות של ידידי הבהירה לי שדבר מה כאן עשוי שיצמח ויטמר אחרת מהעשן

ואם לא כך אזי דבר מה כאן לבסוף יבער.

 

 

עתה סבלונותי גילתה חוסר מנוחה מובהק, כמעשן כבד הייתי צריך להעריך שכול דבריו היו מכוונים מראשית להוליכם להטפות אודות חידלון מנהגי לשאוף את העשן לראותיי ולא להבחין עד כמה רעותיי כבדות מנשוא .ידידי לא הבחין באי נוחותי;
סיכם לבסוף את דבריו:

 

הוא הרים את עינייו ואמר:

 

|" ידידי יש חשיבות להניח סייג,לכול סוג וסוג עשן"|
XXX