איסמירה

14.4.07

יש לי  רק כמה זיכרונות עמומים מהילדות שם, ברוסיה.

אחד מהם הוא אני ועוד ילדה  מראות אחת לשנייה את אבר המין.

אז אני מספרת  לה:" אל תגידי לאף אחד אבל אנחנו נוסעים לישראל"  עדיין לא ידעתי מה זה ישראל.

היא הסתכלה עלי בקנאה של ילדות קטנות, ואולי בעצם קצת מנסה להסתיר שגם היא לא באמת יודעת איפה ומה זה אמרה:  "גם אנחנו נוסעים לישראל".

פעם לא ידעתי שאני יהודיה, וזה לא נשמע לי מוזר שהיא נוצרייה ושגם היא פתאום נוסעת לישראל.

 קראו לה איסמירה, אולי הייתה בכלל מוסלמית. אני חייבת לשאול את אמא, היא בטח זוכרת .

 כולם בשכונה אמרו שאיסמירה הייתה קצת משוגעת, צחקו עליה, אפילו הגדולים, בעיקר הגדולים.

פעם , רדפה אחרי עם עלה ועליו רוק מהפה שלה כי בדיוק נפלתי על הברכיים ,היא טענה שזה ירפא את הפצעים. לא רציתי שהיא תמרח עלי את הרוק שלה, בכיתי ואמא שלה צעקה עליה.

איסמירה הייתה משוגעת, יום אחד היא באה לבושה שמלה צהובה וראשה מגולח אני זוכרת ששאלתי למה גילחו לך את השער היפה? כמה  חבל שאני לא זוכרת מה היא ענתה ואיך השער שלה נראה לפני כן.

איסמירה הייתה גדולה ממני בשנה או שתיים, יום אחד היא יצאה עם ילקוט לשכונה וסיפרה שהיא תלך לבית הספר. כמה קינאתי בה כשהיא הסתובבה שם עם הילקוט החדש.  אני לא מקנאה בדרך כלל, כנראה זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי לקנא.

לאיסמירה הייתה נדנדה, לוח עץ מקושט באיורים ומצופה לכה אליו היו מחוברים שני חבלים ארוכים וחזקים. אבא של אסמירה היה מחבר את החבלים לעמודים בשכונה והיינו מתנדנדות. אני עדיין מסוגלת

לראות אותו מחזק את הנדנדה אבל כבר לא מסוגלת לראות את פניו. בעצם גם תווי  פניה של איסמירה לא כל כך ברורים במוחי.

רק הקרחת והצהוב הזה של השמלה.

 יותר מידי אני לא יודעת עליה.

לפעמים עוד  עולות בראשי תמונות שלה ושלי בכל מיני מקומות, יושבות על המדרגות של הבית שלי, יושבות על העץ העקור בשכונה.

היא לא התגוררה בבנין שלי, אלא בבניין הסמוך , קומה אחת מעל לדירה השרופה  שכל השכנים היו תולים בה כביסה לבנה. אני זוכרת דווקא כביסה לבנה. לבן על השחור השרוף של הקירות, בעצם אולי לא כל הכביסה הייתה לבנה והקירות לא היו שרופים, ורק ניראה לי. הם היו לא יותר מלבנים חומות וחשופות.

התאומים הבלונדיניים שאמא ואבא שלהם היו חברים של אמא ואבא שלי סיפרו לי שהם עשו שם סיאנס עם הכוחות המיוחדים שיש להם כי הם תאומים, והזמינו את רוחו של לנין.

לנין היה הדוד מהפסל שבמרכז העיר. לפעמים היינו שרים על לנין שיר מצחיק.

בעצם אולי הייתה זאת הכביסה של לנין. הכביסה הלבנה של לנין ליד הבית שלי.

לפני כמה שנים בארץ , בלילה,  בחדר, אני ואחותי, לא ישנות, אני נזכרת בעברית ברוסיה ושואלת :

"את איסמירה את זוכרת?"

ואחותי אומרת: "זאת שהשתינו עליה?"

אני משתוממת והיא מספרת "פעם ירדו כמה חברה מאוטובוס והשתינו עליה, מה לא שמעת את הסיפור הזה?"

אני אומרת שלא ומתפוצצת מצחוק.

לא פלא שאיסמירה הייתה משוגעת.

הראנו אחת לשנייה את איברי המין ואז פתאום משום מקום שיתפתי:" אל תגידי לאף אחד אבל אנחנו נוסעים לישראל"  אם הייתי גדולה ויודעת אולי הייתי אומרת ארץ ישראל.

אז לא כל כך ידעתי מה זה ארץ.

וניראה שמאז לא שיתפתי מישהו בסוד בספונטאניות שכזו.

איסמירה הייתה משוגעת, אולי בגלל זה אמרה שגם היא נוסעת לארץ ישראל.

ולא חשבתי שאני יהודייה ולא ידעתי שאני יהודיה ולא נתנו לי חינוך דתי בבית,לא לימדו לדקלם אני יהודי.

זוכרת שהיה חג פסחא אבל אז לא הבנתי שבבתים לידי חוגגים אותו אחרת.

את אלוהים אני כן זוכרת,

איך האישה שלה קשה לי לקרוא סבתא הייתה לפעמים מקללת בשמו, ועד היום לפעמים צועקת: חודו* בצירוף מילים שונות, שאותן אני לא ממש מנסה להבין.

אני רק זוכרת שאספנו הכל , בעצם לא הכל, לארגזים , ואני גם זוכרת סלוטייפ חום עבה חותם .

לא חשבתי שישראל זה של אנשים שהם יהודים.

גם כשבאתי לפה לא ממש ידעתי שאני יהודיה ויש ערבים , היום כשאני כבר גדולה , לא ממש גדולה, אני יודעת שיש יהודים והם לא כמו מוסלמים ולא כמו נוצרים אבל כמוהם גרים בארץ ישראל.

 אני לא נזכרת הרבה באיסמירה אבל מעניין אותי לדעת  איפה היא היום, לאיזה אורך השער שלה כבר מגיע, אולי היא עדיין לובשת שמלות צהובות.

*חודו- אלוהים.

איסמירה אמיתית לגמרי, הייתה ואני מקווה שעדיין קיימת.

תמיד זכרתי את איסמירה כסתם משוגעת מהשכונה, עד שהתחלתי לכתוב את זה, בכלל לא רציתי לכתוב עליה, היה לי משהו אחר בראש. אבל היא צצה, ועימו זיכרון הילדות הזה שעד עכשיו ולא הייתי מהרהרת בו יותר מידי.הופתעתי לגלות, איך שבלי מחשבה מוקדמת, הוספתי את לנין לסיפור, כמו להזכיר שזה היה ברוסיה שאחרי ברית המועצות ואת ההשלכות שיש לזה. ובאמת אחד הדברים שאני זוכרת מרוסיה זה את הפסל של לנין במרכז העיר, את השיר המצחיק ששרנו עליו אני עדיין יודעת לשיר. עכשיו אני מבינה שהוא לא יותר מביקורת על השלטון, ומה שהיה מצחיק בו זה שילדים קטנים שרו אותו.

לשאול את אמא על איסמירה ומשפחתה? לא טוב, אז היא תשאל למה אני מתעניינת.

ואני משום מה, קשה לי לדמיין את אמא שלי מקבלת את העובדה שאני והמשוגעת של השכונה הראנו אחת לשנייה את איבר המין J

בעצם, היום כשאני מסתכלת על המשפחה לי, אני חושבת שאנחנו לא פחות משוגעים מאיסמירה.