"שהבטתי בציפור המתה שעל הגג שלי יכולתי להבחין עד כמה היא אפילו לא טרחה להסריח מרוב שהקור היה כזה מקפיא .
העיניים היו מנוקרות , האף היו מחורר , והגוף שלה היה כ"כ קטן שיכולתי להביט בציפור ולדעת שהייתה נקבה, כמו חוש נשי שרק אנחנו יכולות להיות ערות לו.
החתול שלי הסתכל עליה בתמיהה שואל את עצמו אם כדאי לנגוס בה או לרחם עלייה אבל הוא בכל זאת בחר לשבת להסתכל עלייה ולא להזיז את המבט מאותה ציפור חסרת מעוף.
לא מצאתי רחמים בתוכי .
לא יכולתי לרצות לחשוב לו הייתה חיה מה היה קורה.
לא היה קורה כמעט כלום.
לקחתי את הגופה הקטנה שלה והשלכתי אותה ללא קבורה הולמת וללא טקס תפילה קטן.
החתול שלי רץ אחריי מנסה לומר לי לתת לו להרוויח זמן קצת או לעשות נתיחה לאחר המוות התמוה הזה של אותה ציפור.
אך אני לוקחת את גופתה הקטנה של אותה ציפור ארורה שהחליטה למות מוות פתאומי באמצע הגג שלי וזורקת אותה מעבר לגדר ללא סנטימנטאליות.
החתול שלי מביט בי בכעס.
אני מביטה בו קרירה כמו קרחון בן 8 שנים ועוזבת אותו לאנחות .
שעת חצות , אני נזכרת מימיני לשמאלי היינו 6 (ואני לא מתחילה לשיר את השיר של שלמה ארצי)
אני , ג'וני, שחר , יניב, אידו , ואפרת.
"מה בשבילך?" ברמן עליז עם עיניים עצובות שואל אותי.
"קורונה " הוא מחייך אליי באישור שעברתי את מבחן הקבלה למשקה הכי מועדף.
הוא עובר אחד אחד והם משועשעים ממנו כאילו היה לוליין .
היום זהו יום ההולדת שלי.
אני בת 25 מביטה על השנים מאחור שהשלתי מעליי ולא מתחננת כ"כ בלהחזיר אותם ושואלת את עצמי מדוע אנשים מעסיקים את עצמם במחשבה לו היה כך הדבר.
לו היו יכולים להחזיר את השנים אחורה , מחייכת לעצמי אני חושבת , טיפשים הם, הריי שהיו עושים את אותם צעדים בלי שום ספק. ללא שינוי, ללא חת , ללא הבעה , הם היו עושים את אותם טעויות ולא הייתה להם הזמנות אחרת להוכיח את עצמם.
מביטה בחבריי וחושבת לעצמי, לא יכולתי לאחל חברים יותר טובים מהם.
ג'וני הוא החייכן מכולם ואני מניחה שהוא ישים קץ לחייו בעוד 20 שנה או פחות מעכשיו, שחר מרוכז בעצמו על יתר המידה אך הוא ביישן , יפה עד כדיי בושה טיפש עד כדיי בחילה והדבר הכי קרוב אליי. לפעמים מרגיש לי בכלל שהוא כמו איבר בתוכי כאילו נולדתי איתו, אידו מסוג הבחורים שישנאו את האהבה ויאהבו את הגזענות , יהללו את הכנסייה ולא יאמינו בראיית הנולד ואפרת ... אפרת היא הבחורה שפוחדת שיחשבו יותר מדיי, שיסתכלו יעירו ויאמרו : "לו הייתה אחרת הדברים היו גם נראים אחרת בשבילה..." אבל היא הייתה בסדר. למען האמת היא הייתה יותר בסדר מכל אחד מאיתנו.
אפרת הייתה טראנס סקסואלית לא מוצהרת אולי קצת מפחדת.
יפיפייה אמיתית, אבל עם בחורות היא הייתה מזדיינת בקצב מסחרר, שאני אפילו לא יכולתי לספור מתי הייתה הדקה האחרונה שהמכנסיים שלה היו עלייה או שמוטים באיזה סמטה מזויינת ואיזה זונת קראק בלונדינית עם חזה ענק נמצאת בצד השני של המתרס.
"לחייך " כולם מרימים את כוסות השתייה שלהם בזמן שאני מהרהרת על חייהם הדפוקים וחורצת את דינם במהמורות של החיים.
מחייכת אני מסיטה את מחשבותיי ומרימה את הקורונה הקרה שלי מעלה והברמן המשועשע מצטרף שלא בהכרח.
"לו יכולת לומר למישהו את המשפט הכי אמיתי שבעולם וידעת שהוא לא יאמין לו מה היית עושה ?"
"הייתי מנסה "
אני נזכרת באהובי המנוח אומר לי את זה ואייך מחשבה עילגת עברה לי בראש , הייתי בטוחה שהאיש רואה את ההזיות של אימו הפסיכית גם שהוא איתי .
"חלל זמן "
"מה זה אומר ?"
"אני עובד על מכונה שיכולה להניע אותנו בזמן "
צחוק סורר עלה ממני ויכולתי להריח את העלבון שלו חולף על גופי, ממש מלטף אותי בהתעלסות מכאיבה.
לא ידעתי עד כמה "חלל זמן" הוא דבר שיכול להיות אמיתי במציאות שלנו.
בכל אופן לא בחורה מהסוג שלי.
סקפטית , חשדנית, ריאלית מדיי, אדישה שבוודאי לא יעניין אותה לדעת מה היה יכול להיות לו אם?....
הוא נשאב לתוך מכונת הזמן המחורבנת שלו בניסיון לנסות את הכל יכול ומת מהפולס החשמלי המטורף שיצא ממנו.
בעודי חוגגת את היומלדת שלי ועוד שנה לתואר הראשון שלי בפיזיקה אני מהרהרת להמשיך את אותה משימה של אותו אהוב משוגע עטור ההזיות .
ושאני מחליטה להסתכן אני נכנסת לשם כאילו צללתי לתוך אוקיינוס שלם של אותו עולם של אותו איש שהיה שלי. חווה מחדש את הכאב, את החוכמה המטורפת של אותו מדען שיכול היה לשבור את כל חוקי הפיזיקה עם נוסחאות מטורפות כמו שלו לגילויים עוצמתיים ואז יושבת על הכיסא מביטה מסביב.
הכל חזר אליי בשנייה שישבתי על אותו כיסא מחורבן , כמו מנהרת הזמן, הזיכרונות , הנשיקה הראשונה, החיבוק הראשון , המילים שלו, הצחוק שלו, כל כולו עלה ממני כמו קיא מחורבן שרוצה לצאת החוצה , כרטיס אחד ישר לתוך אל הלא נודע.
החברים האלה שיושבים איתי בפאב השכונתי הזה של ת"א עכשיו , הם החברים שלי שנהרגו בתאונת דרכים ביומלדת שלי של גיל 25 וזה היה לפניי 20 שנה בדיוק מהיום.
אתם יכולים להבין שאני הצלחתי במשימה שהאהוב הפיזיקאי שלי לא הצליח. הרמתי את השושלת שלו על שמו ואת הפטנט , את הנוסחה, את הכל.
הצלחתי ליצור רגע שיצר בשבילי הכל.
יכולתי לגעת בהם , לחבק אותם , לחוש את אותה היסטוריה, לשחזר את הרגע שתמיד חשבתי וצחקתי שמיותר להחזיר אותם.
אבל יש רגעים בלתי נמנעים שהנפש חפצה להם והייתה נותנת הכל ולא כמעט אלא הכל בכדיי שההיסטוריה תחזור על עצמה.
לי הייתה את היכולת.
לי הייתה הנוסחה.
ואני חזרתי בזמן.
לאותו גיל 25 , לאותם 20 שנה רחוקים ממני אל אותו רגע ולו רק בשביל דבר אחד.
בכדיי שבגיל 45 אני לא אהיה בלעדיהם , שאוכל להזדקן עם אותם 5 חברים שלי.
שחר , ג'וני , יניב, אידו ואפרת .
שאוכל לנעוץ בהם את מבטי שנח עליהם כמו אז כמו לפניי 20 שנה , בביקורתיות משוועת .
בת 45 בנפש 25 בזמן .
הבטחתי לשנות את הגורל הזה את אותה יומלדת גיל 25 שהשאירה אותי יתומה בלעדיהם. לא אתן לאותם צעדים להיות אותו דבר , מבטיחה לא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה.
הפעם הם לא ימותו.
לא בחלל זמן הזה.
לא בחלל זמן שאני יכולה לשלוט בו .
הברמן מביט בי בחיוך נצחי ומבט תימהוני ואני בסיומה של אותה קורונה והדברים נראים ממש אחד על אחד ממש לפניי 20 שנה בדיוק, והוא שואל אותי בקול שאינו מתאים לחזותו.
"לו יכולת לומר למישהו את המשפט הכי אמיתי שבעולם וידעת שהוא לא יאמין לו מה היית עושה ?"
"הייתי מנסה "
אני עונה לו ואז הוא מרים איתי לחיים אומר לי בשקיקה.."מזל טוב ילדה מקווה שתמצאי רק טוב בחיים" .
הזכויות שמורות להדר מיליס
