"אני מתעוררת.
פוקחת את עיניי אל מול עולם של חולות , הכל אדמוני מסביבי, פה ושם נזרק לו במכחול אלוהי צבעו הירוק של איזה עציץ שהאקלים המדברי מתאים לו אך בכל זאת מראה פניי צמא ואני רוצה רק להרוות את צימאונו.
הגענו.
אני לא יודעת עד כמה עיניי היו זוהרות למראה החופשי שריקד למשקפיי הענק שלי אך חיוך מטופש מלא בתחושה של שמחה ליוותה אותי לאורך כל הדרך.
רציתי לרוץ לשם, אך הרגשתי את עצמי מדדה לכיוון בעצלתיים.
רציתי לצרוח שכולם שם ישמעו אותי, ידעו שאני זו שמגיעה, אך אף אחד משם לא יכול היה לשמוע אותי.
לוקחת את התיק צד שלי מקושט בזכרונות הודו העתיקה כורכת אותו סביבי שומרת עליו מכל שוטר שלא אפגוש בדרכי.
השמלה הוורודה שלי מכסה את בירכיי ומכנס כחול ענק מתחתיה עוטף אותי עד כפות רגליי , השיער הקצר שלי מקבל את חומו של אוגוסט המדברי ואני נהנית מהמחשבה ששיער תמיד מסתדר באקלים כזה.
ואז אני מתיישבת כמו תמיד באמצע המסיבה.
על איזו דיונה מטריפה שמשקיפה לכלום.
בלי שמץ של מושג אייך הגעתי לראשה של דיונה זו אני עוזבת את הרצון להיזכר מכינה לי ג'וינט שיתעתע בתאיי מוחי .
היה משהו בשקט הזה שגרם לי לרצות להשתגע.
היה משהו ברעש הזה שגרם לי לרצות לישון.
משהו באנשים האלה שרצה לגרום לי לנער אותם שיתעוררו .
משהו היה שם שיקרי.
כל האמת המזויפת הזו.
ואולי זוהי האמת המזויפת שלי?
רק אני מבחינה בזה?
היה שם משהו שלא יכולתי להתחבר אליו עד לשורש.
משהו שם היה חסר לי, אך אני המשכתי לגלגל לעשן ולרקוד לצלילי הטראנס האין סופיים.
רוקדת לבד שוכחת את עצמי.
שוכחת את קיומי, הוויתי.
אם הייתם שואלים אותי מאיפה הגעתי בטח הייתי מבריקה לכם שאני אשת מארס או מאדים.
אך אני יכולה בוודאות לומר, שזו ההרגשה הפרטית שלי ולא משנה כמה אני אנסה להעביר לכם את אותן תחושות שהרגשתי , את אותו תסכול שכירסם בי, את אותו מבט ישיר לתוך זוג עיניו הגדולות של השקר או שתקראו לו החיים, את אותו ריקוד האין סופי שרקדתי, אתם לעולם לא תדעו מה עבר לי בראש.
כוס שתייה מגיעה לגרוני היבש, ושוב בלי שמץ של מושג אייך הכוס התרוקנה אני מחפשת עוד אחת .
הפרצופים מתחילים לזוז לי ואני עוצמת את עיניי ונותנת לעצמי לזרום למה שזה לא יהיה.
מחר בבוקר התעורר חדשה ונקייה.
האדמה התעוררה לחיים תחת רגליי, והיו קירות בכל מקום שהבטתי בו.
ההרים דיברו אליי והתקרבו אליי עד שיכולתי להרגיש נחנקת בתוכם.
הפרצופים השחורים שהתקרבו אליי, היו שחורים משחור, הם לא היו יפים יותר מהלילה אך הם היו שחורים.
שניסיתי ללכת מהם הם נעלמו כאילו לא היו.
כמו כדור עשן גדול, כמו מסך של ערפל שלא יכול היה להראות מהו טומן בחובו.
העיניים שלי נהיו כבדות ואני מרגישה עדיין את חיוכי טומן את חובו על פרצופי.
מביטה באחד ופרצופו מתעוות ואני עדיין מחייכת כי יודעת שאסור לי לפחד.
פיו היה כמלתעות , ואפו לא נראה בכלל, עיניו יצאו מחוריהן ושיערו סמר.
הוא היה אחד מהמפלצות היפות שראיתי באותה מסיבה של אוגוסט 2004 ניגשת אליו אני מנסה לגעת בו.
ככל שאני מתקרבת אליו אני רואה אותו ברור יותר ונקי.
הוא מחייך .
זה נראה כאילו הוא בלע ליצן אחד שלם עם חיוך כזה ענק.
אני מרגישה שהוא מביט בי מהדהד בראשי "הכל בסדר?"
שרירי הלסת שלי נעולים ולחיי כואבות מהחיוך התמידי .
"למה שלא יהיה בסדר?" מרגישה את אותן מילים יוצאות מפי וכמה כבדת לשון אני.
מלטף את פניי וידיו מרגישות לי כמגע הקטיפה ואני מתמכרת למגעו.
"את מדממת"
"מדממת?" צוחקת אני מביטה בו.
ידיו מתרחקות ממני צבועות בצבע אדום כמו הלק הזול של חברתי למשחק הלא מובן הזה של שנינו.
מלטפת את פי , נוגעת באפי, וריח של דם מפיץ את דרכו לתעלות .
אין לי שמץ של מושג מאין הדם ומדוע דיממתי אך הדם הזה לא היה שלי.
הוא היה ממני.
מוצאת את עצמי שוב על אותה דיונה כמו מקודם , מביטה אל הלא נודע, מביטה אל זוג עיניו השחורות של השקר , מכינה ג'וינט מביטה בכוס הוודקה מקובעת בתוך החול וקוביות הקרח נעלמות להן בתוך אותה כוס.
לא מתאמצת לחשוב אייך הגעתי לכאן שוב דוחקת את המחשבה הכי רחוק שאפשר, שוכחת את הרגע.
זוכרת את אותו ליצן אני מסובבת את ראשי לרחבת הריקודים.
הוא נראה לי עכשיו יותר בבהירות , פניו אגדתיים , וחיוכו צנוע.
שיערו מתפזר באוויר שמתעקש להיות כזה וזיעה דביקה מוצאת את הטיול האחרון על גופו הארוך.
רוקד כאילו זה היום האחרון שלו.
מחייך כאילו מעולם לא ידע חיוך מהו.
שר בקולי קולות לא בכדיי להישמע אלא בכדיי לצרוח פעם אחת ולתמיד בשביל עצמו.
ואז הוא מביט בי מרחוק, ואני עדיין יושבת שם , רחוקה ממנו באלפיי מבטים אך נראה שאני מרוכזת בו יותר מאי פעם מסננת את כל המצטרפים אליו לריקוד נאחזת בעיניי המכשף השחורות שלו, כמו עיניו של השקר.
ואז הוא נעלם.
אני מחייכת .
אין לי מושג למה חייכתי באותו רגע , אולי זו הייתה הזייה אולי היו 2 אולי הוא ניסה לומר לי משהו , אולי הוא היה השקר הגדול שעטוף בפרצופו של הליצן עם החיוך הענק .
אין לי מושג מתי הייתה ההפסקה בין לבין , אין לי מושג איפה ה-12 שעות האלה של חיי נעלמו, והכי מכל אין לי מושג מהי המציאות ומהי לא, מה שבטוח שלא רציתי להתעורר.
שהליצן נעלם אני עדיין הבטתי אל הריק.
אל אותה חלקת אדמה קטנה שהוא רקד עלייה.
מתעקשת להאמין שהוא נשאב לתוך המערבולת הזו של הערפל.
הערפל שלי.
שהסתובבתי הוא היה לידי , מנשק את שפתיי, מתרחק ממני שואל : "הכל בסדר?"
"כן למה שלא יהיה בסדר?"
"כי את מדממת..."
"זה לא הדם שלי...."
הזכויות שמורות להדר מיליס
