ושוב, מכתב נוסף שלא תקרא.
סיקור שנתי קצר, שלישי, על שנה נוספת בלעדיך.
איך היה? אתה יכול לשאול, למרות שאני לא שומעת- ובכן, לא היה משהו מיוחד. היו רגעים רעים, ומעטים מהם היו גם רגעים טובים, היו. הם מתחילים לחזור לאט לאט, אבל הם אינם יפים יותר מבעבר, הם מלאים בשטויות ובצחוקים, מלאים בדמעות ובחברים ובמסיבות ובמשפחה שלי ולפעמים גם בשלך, הם מלאים בלימודים וטיולים וחיוכים ונשיקות וחיבוקים ומילים, אבל ריקים ממך.
תמשיכי הלאה, הם אומרים. את יכולה להצליח. הם אומרים הרבה דברים, ואני שותקת.
יש לי הרבה תשובות, אני רוצה לצעוק ואפילו לא לוחשת, אף אחד לא שומע, הם לא יודעים שיש לי מה לומר.
אני רוצה להמשיך, נמאס לי להתקע כאן איתך, אני רוצה לחיות!
למה שאני יענה? השאלות שלהם טפשיות, התשובות שלהם אפילו יותר, הם לא יכולים לענות לצעקות שלי.
הם אפילו לא שומעים אותם. לפעמים אני תוהה אם מישהו בכלל מקשיב
די עם הדיכאון, הם אומרים. אפילו אין לך סיבה
אז הם נותנים לי סיבות, ואני נותנת להם הופעה מרשימה של הדחקה ועוזבת
די לברוח, הם אומרים
הזמן מרפא הכל, הם לוחשים
והזמן חולף, ואתה לא חוזר, ואף אחד אחד לא שומע, אף אחד אחר לא יודע. והכאב רק מתחזק
עד שמצאתי את התרופה שלי לקח קצת זמן, אבל היא עוזרת. צריך לקחת פעם ביום, קבעה הרופאה שבי
המכתבים האלה מלאים במי שאני, והלוואי שיכולתי למצוא אדם שיקרא אותם. אילו היית כאן, הייתי נותנת לך, אבל אתה אינך. ובכל מקרה, אתה כבר מכיר אותי.
עברתי כבר את כל השלבים האפשריים.אם תקרא את המכתבים מהשנה הראשונה תראה את כל הכעס הנורא שהיית בי, על כולם, ועליך ובעיקר עלי, שזה קרה דוקא לי, דווקא לך, איך נתנו לזה לקרות? ואין תשובה
בשנה השניה היתה התקופה השחורה, כמו שאמא שלי אומרת כשמישהו מזכיר את המצב. השעות הארוכות של העצב העמוק, של הבדידות הנוראה, של השתיקות האינסופיות
והנה, השנה השלישית. התחלנו תיכון ביחד, אני בגוף ואתה בלבי. התחלה חדשה, חשבתי. ובאמת, זה אפילו הצליח, הפחדים לא נעלמו מחיי כמו שקיוותי, אבל טושטשו לפינות, אחרים באו במקומם, מילאו את החסר, ואתה בטח זוכר את המכתב המהוסס ההוא, שחשבתי שאולי מישהו יוכל למלא את מקומך, ואז המכתב הקצר מלפני שבוע. סליחה, טעיתי, ג ם הוא, בדיוק כמוך, עזב- אז אולי חלק ממנו כן דומה לך.
שעות הצחוק התרבו, ולמזלי הופיעו בחיי אנשים שיכלו לגרום להם, בכוחות הקסם שלהם, לעזור לי לשכוח אותך, עוד לא נעלמת, רק נדחקת באצילות לצד ופינית מקום למשהו, או מישהו אחר, למי?
ואז האחר יצא מחיי, ואני נאלצתי לחזור אליך, אומנם עם חיוך, אבל לא בשמחה גדולה. כבר הבנתי שלא יעזור לי לחשוב עליך כל הזמן, כבר הבנתי שכמה שלא אתאמץ וכמה שלא אתפלל וכמה שלא אבכה, לא תחזור, אז התחלתי לחייך, ואומנם גם מזה אתה לא חוזר, אבל זה דווקא מועיל לי, והגיע הזמן שבין כל המחשבות עליך, אני יחשוב גם על עצמי..
אז כשהייתי עם איתו, עם האחר, ניסיתי להאבק במחשבות האלה על הסוף, ורק להנות מזה, ועובדה שלא הלך לי כ"כ... ובאמת הצטערתי, אבל כנראה שהוא לא האחד שאמור למלא את מקומך
אני מחכה לבנאדם שידע שהוא לא יוכל להיות אתה, ולא יוכל להיות טוב יותר, אלא יהיה שם לצידך, לצידנו..
אני מחכה ומחכה והוא לא מגיע, בנתיים לפחות..
אני צריכה מישהו שיבין את השגעונות שלי, ושיוכל לענות לכל השאלות שלי, למרות שהם מוזרות. שיוכל להכנס לחיים שלי בלי להפריע, אלא להיות שם, ולהצחיק אותי ולדבר איתי גם סתם, זה לא יזיק לי... ולמרות זאת, עוד לא פגשתי אפילו אדם אחד שיכל להבין את התסבוכות שלי, וגם אם והוא עבר על פני במקרה.. הוא חשוב לי יותר מדי ואנלא רוצה שהוא יכנס לזה, לא רוצה שהוא יפגע, לא רוצה להרחיק אותו..
שמת לב שלא כתבתי כ"כ בשבוע האחרון?
אני לא רוצה שהוא ידע, כי אני עוד לא יודעת בעצמי. ואני בכלל לא רוצה שזה יקרה, וזה לא יכול להיות וזה לא יקרה, אני מתה שזה יקרה ומתה מפחד, מתה מפחד ממנו, מעצמי, ממה שיקרה...
אין אף אחד בעולם שיכול להיות איתי, כבר הבנתי את זה. אם הם מתקרבים מדי אני מרחיקה אותם, והם נעלמים, ואם היה אחד שיכל, זה היית אתה, ופיספסנו את זה..
אני כ"כ רוצה שזה יעלם, אני כל כך רוצה להיות רגילה, כמו כולם. אבל אם ככה, אני לא יהיה אני....
ישלו את החיים שלו, המלחמות שלו, החברים שלו, שהפכו להיות גם שלי, אני לא רוצה להתקרב אליו, כי אוטומטית אני ארחיק אותו ויכאב לי כ"כ. והוא חשוב גם לאנשים אחרים, אני לא יכולה לקחת אותו לעצמי, לא יכולה לגרום לו להבין. אני פוחדת כל כך.. אצלו הכל בצחוק, הוא לא יבין אותי והוא לא יבין את זה, הוא לעולם לא יוכל להבין...
הוא לא חושב בכלל, אני לא רוצה שיחשוב. אני רוצה שנהיה סתם, לא יותר מזה. אני רוצה שיהיה לו טוב עם אחרים, וגם לי. אני רוצה להיות איתו כל הזמן, וגם רוצה להתחבא, הלוואי ולא הכרנו, אני מרגישה נורא. הוא כ"כ לא בשבילי, הוא לא אמיתי, והוא לא אתה, אבל הוא כ"כ דומה.. אולי גם בגלל זה אני פוחדת להסתכן, לחיות שוב, כדי שאני לא אפגע שוב. כדי שאני לא אביט בו ואראה אותך..
אני מבולבלת, ילד. מבולבלת יותר מדי, וזה לא מתאים לי עכשיו, וזה מפחיד אותי, אבל אני פוחדת לאבד את זה, אותו...
הוא משגע אותי, אני אומרת לך. איך שהוא נראה, איך שהוא מדבר, השם שלו, העיניים שלו. אלוהים, הם בדיוק כמו שלך.
