אנושיות שהיתה

שמיים שחורים

זולגים דמעות של זפת

מתחת לנעלים שקודחות בורות קטנים ברצפת אספלט אפור שחוק

נקוות שלוליות של יגון בוצי

מציפות את הרחובות הקודרים

השקועים בתרדמת חורף מתמשכת

הבנינים הנוטים לפול מעומס יתר של אנושיות שהודחקה מבין ללבנים ולרצפות, שהיו פעם לבנים

כמעט ואינם נראים תחת אפריוריות עגומה של ערב

שמשרה ערפל גם בצהריים, בבוקר ובלילה

ובו בזמן ממשיכות להשפך הדמעות

גדולות, רטובות, שאינן מרוות צמא

ומתוך האפר  צצים מדי פעם

איים קטנים של תקווה בלתי נראית

אבל גם הם טובעים לבסוף, נסחפים עם הזרם