חאמיד מהדק את חגורת הנפץ סביב מותניו של עימאד, ממלמל פסוקים מהקוראן בטארנס דתי ופנאטי, ועימאד חושב כמה הוא נראה מגוחך ומכוער ככה כשהוא מכווץ את המצח, והגבות מתחברות לו. הוא מסתכל באצבעותיו המהדקות בעדינות איטית את החגורה, יש לו אצבעות עדינות, כמעט נשיות, שנדמה כאילו עשה אהבה עם החגורה כשהוא נאנח בנשימתו המיוסרת בזמן מילמולי הפסוקים חסרי הטעם. עימאד חש שגוש חוסם את נתיבי האוויר שלו, גרונו מתכווץ, והזיעה ניגרת בגבו, הניע חרש שפתיים בתסכול, ויודע שחאמיד בטוח שהוא מתפלל. הטיפש הזה לא מבין, כמו שלא יבין לעולם, מדוע הוא הולך להתפוצץ בלב תל אביב.
עימאד תהה אם חאמיד, כמו כל אחד ואחד מהמנהלים המזויינים של הארגון, מאמין שהוא מתפוצץ בגלל התשוקה למחוק את כל היהודים מהמפה, לוחם טוב שניצב בקו החזית האסלאמית תוך נכונות למות על קידוש שם אללה.
עימאד גם יודע שבכך הוא מעניק מעמד מועדף למשפחתו אחרי שהוא נופל חלל, ומחליט באדישות כנועה שזו אחלה סיבה מטומטמת ומיותרת שבעולם.
חאמיד יודע לעשות שטיפות מוח, כבר שמע אותו מטיף שהיהודים הם אלה שניצבים מאחורי כל מלחמת האחים הזו שמביאה הרס לעולם, אבל מה זה עניינו המזויין, מה שבאמת היה חשוב, זה לראות את חיתאם מאושרת, ואת אמא מחייכת.
הם ילחמו נגד ישראל עד לחיסולה. כן, גם הוא... ילחם... אבל לעזאזל, מה איכפת לו מהפאנטיות. בסך הכל רצה משפחה ששום דבר לא מעיב על אושרה, שהרעב לא ירחף מעל ראשם, ושחיתאם תקבל את השמלה שראתה בז'ורנל.
ובלי כסף.... זה היה כמעט בלתי אפשרי.
חאמיד לא נראה כמי שחיבב אותו יתר על המידה, הוא היה מאופק, בעל שפתיים דקות ובלתי ניתנות למצב שבו יעוות אותן לכדי חיוך. הוא גם לא דיבר הרבה. באצבעות של אמן בדק את חגורת הנפץ, ובאצבעות של מאהב כיפתר את המעיל באיטיות, חותם את גורלו. בשנייה הזו הדבר היחיד שראה עימאד בתודעתו הייתה דמותה של חיתאם, סוף סוף יהיה לה שידוך, אמא תצליח לסדר לה נדונייה עם הכסף שתקבל. תקנה לה את השמלה המהודרת שראתה בז'ורנל, שהמחיר שלה עלה בדיוק כמו שלוש משכורות, תוכל לשים על השולחן מטעמים, ולהכין את חתונתה. חאמיד כבר נתן את המקדמה. דמעות האושר שעל פניה של חיתאם היו שוות את המאמץ.
"אללה, יאיר את דרכך." אומר חאמיד, ועימאד מעוות את שפתיו, יודע בוודאות שהוא לא מרגיש כמוהו את התחושה הזו שחונקת בחזה, מישהו צילם אותו טרם יֵיצא, תמונותיו וקלטת הוידאו יופצו אחרי הפיגוע לצורכי תעמולה. חמישה קילוגרם של נפץ משך על עצמו, ברגים, מסמרים, ורסיסי זכוכיות.
בשנייה הזו, אללה לא בדיוק מעניין אותו, גם לא כל החארטה הדתית.
הדבר היחיד שמעניין אותו זה הכסף שאמא תקבל אחרי מותו, ובכך יצליח להגשים את חלומה לחתן את בתה היחידה, חתונתה של חיתאם. הדבר היחיד שעליו הצטער היה, שלא יהיה נוכח ברגע המאושר שלה, אבל זה כבר לא חשוב כל כך, גם אין טעם לחשוב על זה. על פי ההסכם דרש שאמא תתקשר, ותאמר שקיבלה את הכסף, ואז... בדיוק באותה שנייה, ילחץ ויפעיל את הנפץ. את כל הכללים הוא הרס להם, חאמיד רתח עליו, אבל הצליח להסוות את תחושותיו היטב, אבל מה איכפת לו לעזאזל. אם התוצאה היתה שלא יהיה נוכח בחתונתה של אחותו, מין הראוי שיעמיד כמה תנאים. אז הוא דרש שהיא תתקשר, ושיזדיינו כולם.
חודש מאי רק התחיל, אבל החום בלתי נסבל מתחת למעיל הכבד. הוא הלך על המדרכה ברחוב הסואן, ועדיין לא החליט איפה בדיוק לעמוד כדי לגרום לנזק קשה. שני אוטובוסים עברו, אך לא היו עמוסים מידיי בשעה הזו של היום.
חאמיד נתן לו כמה כתובות לא רעות של קניונים וחנויות מסחר שם יוכל לבצע את פעולת ההקרבה שלו, והוא חשב על האימפאקט. הוא יכול להיות סלבריטי מכאן ועד עולם ולא אלמוני אפור. הוא יכנס לרשימת השאהידות של ה"חמאס" וה"גיהאד". המשפחה שלו תקבל תגמולים. יקימו לו אנדרטה. חשב מה צפוי לו בגן העדן. שבעים בתולות עם עור בהיר ימתינו לו שם ויארגנו לו אורגיה שתימשך נצח נצחים. יהיה בחברת ששת המתאבדים הקודמים לו ועזה תיראה לו כמו חלום רע. וחיתאם...
תלבש את השמלה שרצתה, עם התחרה הבוהקת, עם כתר פרחים זהובים שיעטרו את רעמת שערה המתולתל, והינומה שקופה שתסתיר את פניה, תבליט את האושר בעיניה הירוקות הגדולות. חיתאם תהיה מאושרת, וזו היתה המטרה העיקרית שלו. למענה...
אדיש להמולת המכוניות סביבו הלך על המדרכה המאובקת. אדיש לצפירות העצבניות בפקק הארוך, שביום אחר היה מעצבן אותו. חש את חמיצות הבירה ששתה מוקדם בבוקר, ובלע את הבחילה שנתקעה לו בגרון. בהה בחלון הראווה וראה את פניו חמורי הסבר, חריצי עייפות נחרטו במצחו וסביב זוויות עיניו. שפתיו קפוצות עד כי שכח איך נראה כשחייך. אבל מה שווה החיוך שלו לעומת חיוכה של חיתאם הקטנה.
כפות ידיו הזיעו, אך בכל זאת השאיר אותם בכיסים, מאגרף אותם לכדי אגרוף שבאופן אירוני רעד בצורה מטורפת, בהשוואה לכניעה שחש בדרך אל מותו.
ואז קלט שהוא בעצם בוהה לתוך חלון ראווה, עֵד לרגע מאושר של אישה שמדדה שמלת כלולות, דמיין את חיתאם בשמלה לבנה, רוקדת באושר מסתחרר, מחייכת כמו שלא חייכה מזמן. אז הוא חייך אוטומטית, ודמותו המחייכת ניבטה לו מהחלון, חיה ונטולת דאגות.
האישה הסבה את ראשה אליו, זוויות פיה מחוייכות באושר. עיניהם נפגשו, מאחורי חלון הראווה לא הצליח להחליט מה צבע עיניה, אבל הן היו מדהימות ביופיין. שיערה בלונדיני מתולתל, נופל ברכות על כתפיה הקטנות. והיה לה מבט, כאילו חיכתה לאישור ממנו שיאמר לה כי השמלה הולמת אותה. הוא בחן אותה, במעין רגע אינטימי ששייך רק לשניהם, וצלצול הנייד שלו הקפיץ אותו, עד כי החסיר פעימה בליבו. אמא! הוא חושב, ונזכר שדרש לשמוע את אמא מאשרת שקיבלה את הכסף, יודע שכל מה שנותר עכשיו זה להפעיל את הנפץ. אבל הוא התמהמה, עיניה של האישה ריתקו אותו. הטלפון המשיך לצלצל, עימאד הסב את הראש, הרחוב היה כמעט נטוש בשעת צהרים זאת, והיה לו חם בטירוף. השתוקק להוריד את המעיל הכבד, ולחזור הביתה. וכשהנייד נדם, כמעט הסתובב וחזר הביתה, אלא שאז בשבריר שנייה כשפגש שוב את עיניה המדהימות של האישה בחלון הראווה, צלצל שוב ושוב. על הצג הופיעה המילה "אמא". הכל התערבב לו בראש, הוא ראה את חיוכה של חיתאם, ראה את חאמיד ממלמל פסוקים מהקוראן ואת ידיו הנשיות, את אמא מקוננת בבכי כשיצא למשימתו, שומע את תחינתה שלא ילך. ואת החיוך של האישה, את עיניה שננעצו בו וחיכו לאישורו שהשמלה אכן הולמת אותה. והצלצול שהטריד אותו צלצל וצלצל.... וצלצל.....
כמו בהילוך איטי הרים את הטלפון אל אוזנו, האישה מולו חייכה, צחקה, ורגע לפני שהפעיל את הנפץ קלט את הבהלה המטורפת שעלתה על פניה כשהבינה.
