ויתרתי על חלק "הסוף הטוב" בפרק 10
ארון שלדים של גברת שטרזנקראוס - פרק 11
פנקס של מרלן צרב את עורו של רן מאחורי החגורה.
- "עכשיו קחי את אותה הביתה, תנו לי להיות לבד", זרק לחלל החדר הדומם.
- "לא לפני שאתה מראה לי מה יש בפנקס, שדאגת כל כך להסתיר ממני", החזירה לו שירי.
מרלן החווירה, צנחה על המיטה. "עכשיו אני הולכת לאבד את שניהם".
לא היה בידה לשנות דבר, היא המתינה בסבלנות, לא זזה ממקומה.
נאצי חזר לנקום בה את נקמתו.
שירי ורן, שהספיקו להכיר אחד את השני לאורך זמן, ידעו היטב:
אף אחד מהם לא הולך לוותר כאן.
הוא הוציא את הפנקס, והושיט לה אותו.
פניו היו חתומות.
נגיעת עור צוננת, העבירה בה צמרמורת.
שירי התיישבה על ריצפת עץ, לא ממהרת, צוברת כוחות.
היא החלה לבחון את העטיפה, תחילה.
מלל בפולנית,חרוט בצד האחורי, קפץ למול עיניה.
ציפורניה החדות ננעצו בבשרו של עור החום והנושן. היא נעצה את מבטה ברן.
הוא שמר על פנים חתומות. בזווית עין היא לכדה את דמותה של מרלן,
ישובה על המיטה בדריכות, עיניה נמלאות איימה.
מבלי להוריד את עיניה מאימה, פתחה את הפנקס.
זעקה ריסקה את הדממה. מרלן חפנה את פניה, מנסה להימלט מבלתי נמנע.
שירי הורידה את מבטה אל הרישום הראשון, בוחנת אותו בתדהמה.
היא זיהתה את הגופה, מצוייר בדייקנות מופרזת,
מדפדפת לאט, פניה מסמיקות ומתחוורות לסירוגין.
מחמדי גופה הבתולי, שעד כה לא גילה את קסמיו לעיני אף גבר,
ניגלה מול עיניה בתנוחות מוכרות משלה.
כל איבר מאיברי גופה, ששוחזר כאן בפירטי פרטים, זעק אליה.
פרח מופלא, הנגלה בין רגלי הנערה, נפתח מול עיניה בתאווה שלעולם לא ידעה,
שולחת את חציה הישר לליבה של שירי, אל שיפולי ביטנה.
היא חשה בכאב נורא, המפלח את ערוותה.
נאצי אנס אותה מדפי רישומיו.
היא החלה לתלוש את הדפים, אחד, אחד,
עד שהגיעה עד האחרון שבהם, שנשא את חתימתו והתאריך.
רן לא זז ממקומו. מבטו הקר לא הרפה מפניה של שירי.
מרלן, סוף, סוף הרימה את מבטה, ,צופה בשנאה בדפים שנתלשו,
קפצה ממקומה, מתכופפת להרים אותם מרצפת החדר.
רן חסם את דרכה בגופו, התכופף והרים אותם, לאט, אחד אחד, בסדר
הנכון שלהם.
עכשיו שני פנקסים בידיו, נגעו אחד בשני, צורפו אחד לשני כפאזל העבר,
כדי לא להיפרד לעולם.
שירי עזבה במהרה את החדר.
אף אחד לא ניסה לעצור בעדה.
רן ניגש אל מרלן, העביר את כף ידו על לחייה, לא ממהר, ער לתגובותיה.
דמותה איבדה את הוולגריות, שיערה הפזור, בגדיה שנבחרו בקפדנות
וטוב טעם, הלמו את גופה הדשן. איפור לא כיסה את פניה.
הדמיון בן האם והבת עצר בעדו.
הוא ניגש לכן, תבל את המכחול בצבע ארגמן,
התקרב אל מרלן, החל לצבוע את שפתיה.
היא לא נראתה מופתעת, לא הביעה שום התנגדות למעשיו.
כשסיים, הצמיד את שפתיו אל שפתיה בנשיקה רכה,
מלקק מהם בתנועה תובענית את הצבע המתקתק, חודר בלשונו
לתוך פיה, לוכד את לשונה.
הוא חש שגופה נדרך, אך ניצמד בזהירות אל גופו.
שפתיה נצמדו לשפתיו, לשונה, בתנועות זהירות, נעה על לשונו,
לופפת אותו בהססנות מה.
זרועותיה חבקו את מותניו, אצבעותיה נעו בעדינות על עורו החלק.
היא לכדה את מבטה המובס של דמותה הנשקף עליהם מכן הציור.
תשוקה הציפה אותה בעוצמה, גופה רעד.
הוא הרים בזהירות את שולי שמלתה.
לפתע היא חשה באינספור ידיים, מושטים לעברה מתוך החשכה, מנסות לגעת,
קסדות נוצצות, צחקוקים. גוש תובעני נע לעברה, לובש צורות משונות,
מחליף את פרצופו באינספור פרצופים.
היא נצמדה לגופו של רן, אוחזת בחוזקה במותניו.
גוש שלף רובה, כיוון לעבר הצוהר שנוצר בין האוהבים.
מרלן ישרה לעברו את מבטה הנחוש.
גוש החל מתפוגג.
היא התרוממה על קצות אצבעותיה, מנסה ללכוד את מבטו של רן,
אצבעותיה מתחפרות בין גלי השיער השופע.
היא מוצאת מפלט בשקע בין כתף לסנטר, נושקת לצווארו.
חשה בזקפתו ולפתע לא נרתעה ממנה.
רן החל מפלס את דרכו של הגזע הטעון אל נפחי ערוותה,
בעדינות, כובש את היצר, מתמוגג על כל פיתול, בין ריקמה לריקמה, בין עיקול לעיקול,
חש את צוף תשוקתה נשפח בנדיבות על איתני גזעו.
מפלים חמים זולגים מטה, בין רגליה.
הוא חודר לתוכה בתנועות של נחש, מחליק, מגלה את קיסמי מערתה, כובש אותה
בנחישות.
מרלן מתמסרת לעונג, מתמוססת בו.
לראשונה נחשפת לאהבה, בבת אחת, סוחפת, מנפצת את פחדיה, עוטפת בחומות מגן.
הוא נע בתוכה, מתענג על השייט הקסום, מגלה את עוצמות רעבונה.
לוחש לאוזנה מילים חסרי פשר, טעוני אהבה ורוך,מחדיר את לשונו לתוכה, מטריף את חושיה.
ידיו נעות על כמורי אחוריה.
ממשיכות אל מותניה, חופנות את שדיה מתחת לשמלתה.
הוא נצמד בפיו אל פיטמותיה כעגל רעב לשד אימו.
מערתה מתהדקת ומרפה סביב איברו בעוצמה, מציפה אותו במפלים חמים.
דם רוטט בעורקים החורצים בבשרו של הגזע.
מטף מתנפץ זורע זיקוקי עונג.
הבזק אור.
דמותה של אימו, חושפת את פלג גופה העליון, כפי שצוירה ברישום האחרון,
מגיחה מול עיניו, מצחקקת, אחוזת טירוף, נובחת לעברו קללות בגרמנית.
היא חגה סביבם, סביב הכן, יורקת כתמי צבע ירקרק על הציור.
רן, אחוז זעם, צועד לקראתה, מנסה להציל את מה שניתן, מנסה לגרד את הירק הדביק מהבד.
עור ידיו צורב, אך הוא ממשיך בעקשנות.
ידיו זבות דם.
"רן".
בפעם ראשונה הוא שומע את מרלן מבטאת את שמו.
היא נצמדת אליו מאחור, לוקחת את ידיו, מעבירה על פני הציור.
דמו מתערבב בבליל יריקות זוהר, צמיגי.
הציור נמחק.
דמותה של אימו נעלמת.
מרלן בוכה, ממלמלת את שמו שוב ושוב.
הוא לא זז, מפנה אליה את גבו.
הוא שומע אותה מתרחקת.
פונה לקולות צחוק מצמררים.
מרלן, ישבת על ריצפת החדר,
חושפת את פלג גופה העליון,
אוחזת בידיה פלטה,
מורחת על שפתיה צבע ארגמן.
דמעות זולגות מעיניה.
הוא צועד לעבר הדלת, בורח החוצה.
שירי מחכה לו על הספסל מתחת לעץ תות, בחצר הבית.
רן מתיישב לידה.
"קחי אותה הביתה".
"אני טס מחר למינכן".
"אל תחפשי אחרי".
שירי מנענעת בראשה, לא עוצרת בעדו.
קמה ונעלמת בדירתו.
