מכתב זה נכתב בעקבות יוזמה של אבן-דרך מירב, אחת הכותבות באתר, שהציע לקראת יום הולדתו של אריאל שרון שנכתוב לו צרור מכתבים ונעביר אותם אל המשפחה, שישבה כבר חודשים רבים ליד מיטתו כשהוא אינו מגיב. אז לא נשלח בסופו של דבר המכתב וחשבתי שיתאים אם יפורסם דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
אריק שלום.
מה אוכל לומר לך, אתה איש רב פעלים ואני רק איש קטן מהישוב שכל שיודע אני זה לספר סיפור.
אני רוצה לספר לך על דויד. הוא בן למשפחה שורשית. אביו, חיים, עלה לארץ עם קבוצת נערים ונערות שבאו אל הארץ כדי לייסד קיבוץ ולעבוד את האדמה, מתוך אמונה שכך הם בונים בית לעם היהודי בארץ ישראל. אימו, שלומית, הצטרפה מאוחר יותר אל הקיבוץ והיתה ממלאת את שבילי הקיבוץ בשמחה. עבדה בפרדס ובשעות הערב היתה ממקדת סביבה קבוצת אנשים שארגנו את פעילויות התרבות בחגי ישראל במשק. שני בנים היו להם, דויד ויואב. דויד עזב את הדרך והיה חולם על מדע וטכנולוגיה. לא שזלזל באביו ובחבריו שהמשיכו לעבוד את האדמה שעות רבות בשמש הקופחת, אלא שהוא היה לו חלום, להוביל עשייה מדעית. בעיניו חשיבותו של המדע היתה כשל יבוש הביצות ועבודת האדמה. הוא הלך ללמוד אלקטרוניקה באוניברסיטה והתפרנס מעבודות מזדמנות. ממלצרות לרוב ומדי פעם עבד כסבל. הרבה כסף לא ידע לגרוף כי את הסבלות נהג לעשות כטובה לחבר והתבייש לבקש את התמורה, וכמלצר היה מסרב בנימוס לקבל טיפים נדיבים, כי אלו הגיעו אליו תמיד מנשים שרצו בקרבתו, אולי בגלל שהיה בחור נאה, תמיר, תוסס וכובש. את יעל הוא הכיר בחוג לפילוסופיה. אפשר לומר שהיא סיכנה את הצטיינותו בלימודים כי נסחף איתה לשיחות עד אור הבוקר, על מהות החיים ועל אידיאלים וערכים עליונים שסביבם האמין שצריכים כולם להתגבש ולהתלכד. אבל היא לא הצליחה "להכשיל" אותו והוא סיים בהצטיינות יתרה את לימודיו ויחד עם קבוצה של יחידי סגולה נשלח להשלים את הדוקטורט שלו באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב. יעל התלוותה אליו ויחד הם חלמו על בית, משפחה וילדים.
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. ערב למחרת עזב דויד את יעל ואת ארצות הברית ועלה על המטוס הראשון לישראל. מיד כשנחת המטוס מהר אל הקיבוץ, שם המתינו לו הוריו ואחיו יואב. הסתבר לו שיחידת השריון שאליה השתייך עלתה לגולן יום קודם ושלא יוכל להשיגה. הוא עמד אובד עצות וחסר אונים. הרי לא יתכן שטס את כל השעות האלו והוציא את כל חסכונותיו לשווא. לכן כשהגיע האוטובוס לאסוף את אחיו לבסיס הצנחנים הוא עלה על האוטובוס והצטרף אליו ליחידה. כשהגיעו אל הבסיס נעמד בתור באפסנאות יחד עם כל שאר החיילים ולקח קסדה ונשק ותחמושת, ועלה על הג'יפ בו נהג אחיו. הוא לא האמין שיהיה מי שישלח את גדוד הצנחנים להיות בשר תותחים, ושמפקדים שחיי אדם אינם בראש מעיניהם יעמדו בראש הפרמידה הפיקודית. הוא גם לא האמין שיתכן המצב שישלח להילחם ללא תחמושת מספקת וללא סיוע מול כוח מצרי עצום, ושמנגד ישבו חיילים ויחכו בשקט שהשטח יטוהר. היה איש אחד, אז קצין בכיר בזירה, דרגתו אלוף, שולח חיילים אל האש הצולבת, מתעלם מהנחיות מפקדיו ואזהרותיהם, ומתעלם מתוצאות הקרב המתרחש בשטח. הוא המשיך להזיז כוחות כבולדוזר אל עבר הסכנה, והם היו נבלעים בזה אחר זה בחולות המדבר ובאש התופת. דויד ויואב, שני האחים, חזרו אל הקיבוץ בארונות. הם נטמנו זה ליד זה בחלקה הצבאית, סמוך לחורשת האיקליפטוסים הגובלת בבית הקברות. האב קרא קדיש על שני בניו. אחיו של האב חיבק את בנו הקטן דני, אך כשראה את שלומית, אימם, עומדת ליפול, כמעט מאבדת את הכרתה, אחז בה ותמך אותה מליפול, ויחד הם בכו את הכאב הנורא.
אותו מפקד כפי הנראה ישן היטב אותו הזמן, אבל לילותיה של שלומית לא היו עוד כבעבר. יותר לא ארגנה מסיבות ויותר לא נראתה מהלכת בשבילי הקיבוץ. התקשתה לקום לקטיף התפוזים בפרדס, ובשאר הזמן היתה מסתגרת בדירתה, ואף ממאנת ללכת לאספות המשק. את שארית ימיה העבירה בניסיון נואש לצאת מיגונה המעמיק, אך מעולם לא הצלחה לצאת ממנו. האב המשיך כל יום לקום בארבע לפנות בוקר, לגרז את הטרקטור, לרתום אותו למשדדה, או למחרשה, או למזרעה, או למרסס, תלוי בעונה, והיה נוסע מקצה אחד של השדה עד לסופו, וחוזר על הדרך הזאת שוב ושוב, כאילו שטומן הוא את כאבו באדמה. הוא היה אומר שההגשמה של ישוב הארץ ועבודת האדמה הם הירושות שילדיו הותירו לו. והוא כל שיישאר לו להוריש בעולם הוא את כאבו. בלילות גם חיים התקשה להירדם ומדי כמה לילות, לאחר ששלומית היתה נרדמת, היה טומן את ראשו בכר ובוכה.
הקצין עלה לגדולה והפך לשר בממשלה. שר לחקלאות היה. אך חקלאות לא היתה בראש מעיניו. הוא רצה להקים התנחלויות וכבישים עוקפים שיעקפו את השד יודע מה. ולכל זה היה זקוק לכסף, הרבה כסף. אבל צרה היתה, כל שניתן לו היה תקציב שנועד לעיבוד האדמה ולגידולים החקלאיים. היו אומנם אנשים לצידו שהאמינו כי אם לא אנחנו נחזיק באדמות ונעבד אותן יבואו אחרים, אולי גם כאלו שאינם יהודים, ויעבדו הם את האדמה במקומנו. והיו גם אחרים שחשבו כי למען ביטחון המדינה חשוב שתהיה למדינה היכולת לדאוג לצרכיה, ושלא תהיה תלויה בחסדים של מדינות אחרות ותוכל לספק בעת צרה מזון פרי עמלה לתושבי המדינה. והיו גם כאלו שחשבו כי החקלאות חשובה כדי לפתח את המדע, הרי אז ישראל היתה מעצמה בכל הקשור לטכנולוגיה חקלאית. בישראל פותחו זנים לגידולים חדשים שנמכרו במדינות רבות והיוו מוקד משיכה למומחים מכל העולם. ישראל הפכה להיות אבן שואבת ומכל קצוות הגלובוס אנשים באו ללמוד חקלאות מדבר מהי, ולראות איך בסביבה חסרת מים ניתן לגדל גידולים תוך שימוש בשיטות ייחודיות לחיסכון ומחזור המים. גם מיכון מתקדם שחסך בידיים עובדות פותח בארץ וזיכה ישראלים רבים בפרסים יוקרתיים ומשך התעניינות רבה. מדינות רבות הקימו שגרירויות של קבע כדי שתשלחנה משלחת של מומחים מישראל, שתטמיע בחקלאי המקומי של אותה המדינה שיטות חדשניות המגדילות את הפריון. מפעלים בארץ נצלו את הידע הטכנולוגי שהצטבר וקמה תעשיה משגשגת של יצור טפטפות וציוד ומיכון חקלאי איכותי שהכניס כסף רב לקופת המדינה. אפילו בנגב כבר גידלו חיטה בכמות מספקת שיכלה להחליף את יבוא החיטה המסיבי שהיה מבחוץ.
אבל היה שר אחד שחשב שכל זה אינו חשוב. יותר חשוב לקחת את התקציבים שנועדו לחקלאות ולבנות באמצעותם התנחלויות ביהודה ושומרון. לכן מהחקלאים נגזל הכל. בוטלו תקציבי המחקר, בוטלו הסובסידיות, מחיר המים הועלה, מחירי התוצרת החקלאית גם כן, וסוחרים אחרים נהנו מהשינוי והחלו לייבא תוצרת חקלאית זולה, הרי שם, בארצות ההם, הגשם בחינם, והפועלים בזיל הזול. לאחר זמן קצר נגרם הרס רב שהוביל לקריסה של ענפי חקלאות רבים, ענפים שמרביתם לא קמו עוד לתחייה. אחרי שנתיים של הפסדים נאלצו מרבית החקלאים לנטוש את אדמתם ולחפש מקורות פרנסה אחרים. כך מצא את עצמו גם חיים, אביהם של דויד ויואב. לסחור בפירות וירקות מהנכר הוא סירב. לכן הצטרף אל אשתו והסתגרו שניהם בביתם, ולא פעם, ברגעים של משבר, אף חשבו לשים קץ לחייהם, שנראו להם כסבל מתמשך.
אחרי מספר שנים אותו שר החליט לפתוח במלחמה. הפעם לבנון היא שהיתה לו למושא. אבל הפעם קמה תנועת מחאה, שאמרה: די, אין זו מלחמה צודקת ואנחנו לא רוצים להישלח כצאן לטבח. בן אחיו של חיים, דני, אותו הנער שעשר שנים קודם לכן עמד ושמע את דודו אומר קדיש על שני בניו, היה בין אותם אנשים שהלכו להפגנות. רבים הצטרפו אליהם, ביניהם גם אשתו של דני, נושאת ברחמה את בנם השלישי. הם עמדו ליד הבית של השר והניפו שלטים וקראו לו להפסיק את ההרס הזה, ואמרו שאסור לנו לאבד צלם אנוש ולטבוח באנשים, גם אם אלו אינם יהודים. אבל הוא לו הקשיב ולא התייחס והוסיף לשלוח יחידות, וחיילים נפלו. עוד חיילים ועוד חיילים. ולבסוף הגיע גם צו הגיוס של דני. כשקיבל את הצו הוא הפך לחייל. לא פצה פה. ארז את התרמיל, עלה על הג'יפ ונסע בשתיקה. הקרבות התנהלו באזורים מיושבים, בתוך בנינים של אזרחים, בפרדסים ובשדות. בלילה השלישי לקרבות הקומנדקר של דני עלה על מוקש וכל הצוות שלו נהרג. הוא קבור כמה שורות מקבריהם של יואב ודויד. על המצבה בקברו נכתב משפט ממכתב שכתב אל אביו יום לפני נפילתו: אם אמות אני מבקש שייכתב על קברי שנהרגתי במלחמה מיותרת. כך כתב וכך נחקק באבן. אשתו ושלושת ילדיו לא חזרו לבקר את הקבר. הם עלו על מטוס, טסו אל מעבר לים ולא שבו יותר לעולם. פרט לבן השלישי, זה שלא הכיר את אביו. הוא חזר לאחר בבגרותו, כדי לספר לי את הסיפור הזה, כדי שאכתוב לך אותו.
אז שרון, תנוח בשלווה ואל תחשוב על כל אותם חיילים, או אזרחים, אחרת וודאי ששנתך לא תהיה ערבה. ומי ייתן שתנוח ותשוב אלינו מפוקח.
שלך, עבדך הנאמן.
נ.ב. אין בסיפור זה רמז או ביטוי של עמדותיי הפוליטיות, אלא רק בא לספר על אלו שהכרתי וחיו (ספק חיו) לצידי.
