הבחורה מעברו השני של הקו.

"מה זה, אחי?"

"טלפון."

עידו בוהה בו. "וואללה...."

"וואללה..."  עונה אלון.

"אני רואה שזה טלפון, מה אתה גנוב?"

אלון מושך בכתפיו. "נו, אז מה השאלה...?"

"הוא וורוד!"

אלון מושך בכתפיו. "נו..."

"מה נו, מניאק!! טלפון וורוד?"

שוב משך בכתפיו, אך הפעם לא ענה, במקום זה זפזפ בשלט והעביר ערוץ אחרי ערוץ בשעמום.

"א ל ו ן !!"

"מה?!" שלח לו מבט קצר.

"טלפון וורוד!"

"נו, אז ... מה הבעייה?"

עידו צוחק וחושף שתי שורות שיניים בוהקות. "מניאק!! מאיפה אתה מוצא אותן, אה?"

"את מי?"

"אל תיתמם!" עידו צוחק ובוחן את הוורוד הזה בהתפעלות של ילד בן חמש. "את כל הבנות האלא שעוברות אצלך בחדר כמו בתחנה המרכזית."

"מי מסתובב...? מה מסתובב...?" אלון משנה תנוחה על המיטה המבולגנת, מחייך חיוך עייף ומעביר לערוץ הספורט. שומע את הצליל העליז כשעידו פותח את הטלפון ובודק את תכולתו. 

אלון זינק אליו, וחטף ממנו את הטלפון. "מה אתה עושה?"

"מאי." מלמל עידו.

"מה, מאי?"  הוא מבולבל.

"ככה קוראים לה."

"למי?" תוהה אלון.

"לבחורה שהשאירה אצלך את הפון, " הוא צוחק. "מרוב בנות שעוברות אצלך, אתה כבר לא זוכר את השמות שלהן, מה?"

אלון פוזל לצג הכחלכל של הטלפון וקורא את השם. "לא מכיר אותה." הוא ממלמל.

עידו מחייך. "שם יפה יש לה."

"למי?"

"ל'מאי' שלך..."

"היא לא 'מאי' שלי..."

"היא לא שלך, אבל הטלפון שלה פה," הוא אומר כאילו המציא את הגלגל מחדש. "או שאתה רוצה לומר לי שהחלטת ללכת על הטרנד החדש ..." הוא צוחק. "ועוד וורוד..!!"

"עזוב אותך, עידו. הפון לא שלי... ואני גם לא מכיר את הבחורה הזו."

"הסבר, פרט ונמק..." 

"אין מה להסביר..." עונה אלון ומרחיק את הטלפון הנייד ממנו, מניח אותו על השידה, קרוב לשעון המעורר, קרוב לטלפון שלו, ומגלה שכמו מטומטם הוא משווה בין הצבע הוורוד בזוקה, לבין הכחול של הטלפון שלו. "לא מכיר אותה." חזר על דבריו.

עידו מכווץ את מצחו. "אתה לא חייב להכיר אותה כדי להשתעשע, נכון אלון?"

אלון חייך. נכון, הוא לא חייב להכיר אותה כדי להשתעשע, אבל הפעם זו היתה האמת לשם שינוי, הוא לא מכיר אותה. לא ראה אותה מימיו.  "עידו!!!" קרא בחיוך משועשע. "אני באמת לא מכיר אותה. מצאתי אותו ב- FOX. קניתי ג'ינס, והפון היה בחדר ההלבשה, יחד עם ליפסטיק אדום."

עידו לא נראה כאילו הבין אותו. "באמת, עידו!" קרא בחוסר אמון. "מישהי כנראה מדדה שם בגדים, והפילה אותו. מה כל כך קשה להבין?"

"ב- FOX." ענה סקפטי.

"כן, ב- FOX."  בערוץ הספורט שידרו את הליגה הספרדית, ריאל מדריד ניצחה את ולנסיה במשחק צמרת, וצימקה את הפער לשתי נקודות, אלון נראה מאוד מרוכז. נראה שעידו הניח לו אבל בדיוק אז, צלצל הטלפון בצליל עליז וקופצני.  שניהם בהו בצג המהבהב.

"למה אתה לא עונה?" סקרנותו של עידו הצליחה להדביק אותו, אבל הוא ימות אם יודה.

"כי זה לא הטלפון שלי." ענה אלון, פוזל בחצי עין בטלויזיה, ובחצי העין שנייה בטלפון הוורוד.

"פךךךךךך...." השמיע עידו בזלזול. "תענה כבר, אולי זאת היא...." וכבר התרומם לכיוון השידה שלו כדי לקחת את הטלפון. "היא בטח מחפשת אותו..." הוסיף ושלח יד מהירה, אבל אלון השיג אותו וחטף את המכשיר שנייה לפני ששם עליו את היד.

"הלו." ענה ובחן את החיוך על שפתיו של עידו. מבסוט התולעת.

"היי...." נשמע לו קול שקט, "שמי מאי, איבדתי את הפון שלי והוא מן הסתם אצלך...."

"שלום, מאי!" ענה אלון וזכה לחיוך מאושר מעידו. העיניים שלו נצצו בהגזמה. 

מאי צחקקה מעברו השני של הקו, ואלון מצא את עצמו מחייך אל עידו.

"אתה בטח לא זקוק לו, מה דעתך לשלוח לי אותו?"

"מה לשלוח?" שאל אלון, עוקב בתדירות אחרי הבעות פניו המצחיקות של עידו, הוא עיוות את שפתיו כמו ליצן עצוב. שוב בצורה מוגזמת לחלוטין. "אולי תבואי לקחת?"

עידו נופף לו ביד לאות שלילה, וגלגל את כף ידו בצורה כזו שאמרה לשנות פאזה. "אולי אזמין אותך לקפה, ו...?" שאלתו נותרה באוויר, עידו חייך לאישור.

מאי חייכה. הוא ידע, כי היא השמיעה קול חנוק חצי מצחקק. "אני לא יכולה." 

"למה לא?" מצחו התכווץ. "תקבלי את הפון בחזרה, ואני אראה את הבחורה המתוקה מאחורי הקו שמדברת איתי." זה תמיד עבד. הן תמיד נכנעו לו במשפט הזה.

היא חייכה שוב. "כן, מה?" אמרה לו, והוא הזדקף במיטה, מסדר מאחורי גבו את הכריות, נשען עליהן. "אל תהיה בטוח, אני לא ממש מתוקה."

חיוכו נמחק מייד. "את לא?"

"לא." ענתה בשקט, הקול הזה שיגע אותו. עידו נעלם לו מהתודעה, והוא, כולו שבוי בקולה.

"אני חושב שאת כן. את רק מחפשת תירוץ לא לפגוש אותי."

פתאום צחקה. וצחוקה הפך לו את הבטן. "לא יקירי." אמרה. "אני לא צריכה תירוץ כדי לסרב לך."

"אז את מסרבת לי?"

היא שתקה. והוא שם לב שעצר את נשימתו מחכה לשמוע את תשובתה, ברגע שנראה לו כמו נצח. "נו, מה קורה איתך? אני אשלם לך את כל ההוצאות של המשלוח." אמרה.

"לא ענית לי." התעקש.

"על מה?"

"את מסרבת לי?"

"לֵמה מסרבת?" צחקקה.

"לפגוש אותי." התעקש ולא ידע מדוע, אולי כדי להוכיח לעצמו שאף אחת עוד לא הצליחה לעמוד מול קסמיו. עידו נראה לו מבולבל, אבל הוא לא עצר כדי לנתח את הבעות פניו המבולבלות.

היא נאנחה. הוא זיהה עייפות קלה בקולה, אך התעלם מהמשמעות. "אל תהיי קשה."

"אני לא..." היססה.

"את כן..." התעקש.

עידו התייאש, והחל משתעמם מהשיחה שנמשכה הרבה מעבר למה שציפה, הכניס אצבע לפיו ועיוות את שפתיו בגיחוך כאילו עמד להקיא כל רגע. אלון התעלם ממנו. אף לא עיכב אותו כשסימן לו בידיו שהוא הולך, רק הנהן אליו. שעה ארוכה הקשיב לקולה הרך, נכנע לתחושות הנעימות שעשתה לו בנימת קולה הסקסי, גולש איתה לשיחה ארוכה, ושם לב שהתחמקה באלגנטיות משאלות שלא היו נוחות לה.

קוראים לה מאי. היא בת 24, סטודנטית. גרה עם ההורים. ולא... אין לה חבר.  נהדר, חשב. מצאה חן בעיניו מהרגע הראשון. והוא כמעט מאוהב בה. כשניתק שם לב לעובדה שאין לו מספר פון כדי לחזור אליה, וששכחה לתת לו את הכתובת כדי שישלח לה אותו כמו שביקשה. הדבר שהכי בלבל אותו היה שהוא פחד שלא תצלצל שוב, כדי שיוכל לשמוע את קולה. שלא תחזור אליו ותיעלם לו. ועוד יותר מעצבן שסירבה להיפגש איתו.

היא צלצלה. בלילה למחרת. והוא היה מאושר בלי שיכל להסביר לעצמו מדוע. צולל איתה לשיחה סוחפת ומרתקת, גם כשדיברה על לימודי הפילוסופיה המשעממים שלה, והרגלי ההזדווגות של הבבונים בג'ונגל.  "בבונים?" שאל אותה, צוחק בפליאה ומנסה להבין אם היא צוחקת עליו. "כן, בבונים.... "

"איך הגעת להזדווגות של בבונים בג'ונגל?"

ומאי צחקה מאושרת. "נשיונל ג'אוגרפיק, טיפשון."

באותו לילה גילה שהיא מטורפת אחרי הנשיונל ג'אוגרפיק, שהיא אוהבת סרטי טבע, ושהיא הבחורה הראשונה - אם לא היחידה שהוא מכיר-  שעוד השתמשה בביטוי 'טיפשון'.

הוא היה מטורף על הקול שלה. על הצורה בה דיברה, על הקלילות שבה, היא היתה מצחיקה. היא גרמה לו לצחוק ולהתחיל את הבוקר בחיוך. היא היתה הבחורה שעשתה לו הכרה עם הטלפון, המכשיר שלא כל כך אהב, כי האמין שאי אפשר לנהל את החיים דרכו, ושאי אפשר להחליט החלטות הרות גורל, ובטח שלא להכיר בחורה דרך המכשיר הדומם הזה, בלי שיראה את דמותה, בלי שירגיש את עורה. ועוד לפתח אליה כל מיני רגשות שלא ידע לתת להם שם. "מתי אראה את זיו פניך?" שאל לא פעם, ולא פעם התחמקה באלגנטיות מבלי שהבין איך טמנה לו מכשול. בסיומה של כל שיחה, חש שנכשל שוב במטרה הנכספת לראותה.

באותו לילה אחז אלון בשפופרת הטלפון בחוזקה, כאילו אחז בה קרוב אליו, כאילו אחז בה צמוד, עצם את עיניו בחוזקה והתאמץ לדמיין את דמותה המחייכת. בדמיונו ראה את חיוכה עצוב.

"למה את עצובה, מאיוש?" שאל בלחש.

שמע אותה מתנשמת באריכות. "לא יודעת." אמרה לו בעצב.

בתסכול גובר, חשב, שאילו הייתה לידו היה מחבק אותה אל חזהו, ופשוט מלטף אותה בשקט.

סתם חיבוק בלי לומר מילה, כזה שתשכיב את ראשה על כתפו, והוא ילטף, ויחבק אותה חיבוק מרגיע...

"רוצה לספר לי?"

ככל שהתאמץ לשמוע אותה, שמע את הדממה מהצד השני של קו הטלפון. אבל בתוך הדממה השקטה, שמע את קולה הרועד. "אני עייפה." לחשה. ונדמה היה לו שהיא בוכה, הוא התאמץ לשמוע.

והעייפות עליה דיברה לא הייתה גופנית, או פיזית.

היא הייתה נפשית. הוא הרגיש.

חש עצבות בקולה. "בואי הניחי את ראשך על כתפי." לחש. "תני לי ללטף..."

היא נאנחה ברעד מעברו השני של הקו.

"אלון..." היא לחשה את שמו, והוא עצם את עיניו והתענג על צליל קולה כשאמרה את שמו... "אתה כל כך טוב אליי."

"אני..." היסס, וחש מוזר כשתחושה חזקה עברה בגופו. "אני אוהב אותך." לחש. התחושה המוזרה לא הניחה לו. הוא אהב אותה בעוצמה חזקה שלא יכל להסביר, למרות שלא נגע בה מעולם, למרות שלא ראה אותה מעולם...

רק התמונה היחידה ששלחה לו למחשב... והוא תהה אם היא לא ישנה, או שאולי צולמה לפני זמן רב.

התסכול המוכר שטף את גופו. "מאיוש..." לחש... "בואי אליי..."

"אני לידך..." לחשה חזרה. קולה עשה לו בלאגן בגוף.

"לא." ענה בשקט, אך תקיפות נשמעה בקולו. "אני רוצה שתבואי אליי באמת."

היא שתקה מעברו השני של הקו.

"אני רוצה לגעת בך באמת, לא בצורה וירטואלית כזו."

היא עדיין שתקה.

"אני רוצה לחוש אותך, לגעת בך... " אלון החל להסתובב בחדרו כאילו היה בתוך כלוב...רצה אותה קרוב, שיוכל להיות בקרבתה ולהרגיע אותה, להיות קרוב ולשמור עליה בכל כוחותיו...

הרגיש שהיא בודדה, שהיא לבד, וזועקת לעזרה...

הוא הרגיש אותה חזק, והיה מבוהל מהעוצמה... מבוהל מהתחושה. "אני רוצה להריח אותך..."

מאי עדיין שתקה. והשתיקה שלה תסכלה אותו יותר....

"למה את שותקת?" שאל בייאוש. "למה את לא רוצה להתקרב?"

"כי..." קולה החנוק היה ברור מדיי. היא בלעה את דמעותיה. הוא היה בטוח.

בטוח כמו שלא היה בטוח מימיו... "כי, אני לא... לא יכולה..." ככה בדיוק היא אמרה לו כשביקש שתבוא לקחת את הפון שלה.

למה לעזאזל את לא יכולה? שאל את הדממה שהשתררה מסביבו, וקולות הלילה סביבו הפריעו לו לשמוע את נשימותיה. ככל שהתאפקה להיות שקטה, חש - יותר מששמע - את בכייה.

"זה לא כל כך קשה...." ענה לה, למרות שבתת מודע שלו ידע שלא התכוונה למרחק. "את רק עולה על הכביש המהיר, אני אחכה לך בתחנה המרכזית בשעה שתאמרי..."

"אתה לא תאהב את מה שתראה..." לחשה בייאוש.

ב ו ל ש י ט !!!  "מה פתאום לא אוהב..." התרעם קולו. "אני אוהב כל חלק בך, כל פינה..."

היא שתקה. והוא רצה לצרוח עליה, לנער אותה בכוח, להעיר אותה, שתבין שבאמת חש אליה משהו....

אולי לא כמו אהבה מהספרים, אבל בהחלט משהו.

"אתה לא." היא הייתה בטוחה בדבריה, הרגיש. והוא התעלם מהקול הקטן שהטריד אותו לרגע אחד, וביקש שיקשיב לה היטב... הוא דחק אותו לירכתי מוחו..

"אני כן." התעקש בכעס. "אוהב את הקול שלך, אוהב את הצחוק שלך... אוהב את השיחות שלנו..." המשיך בלהט. והיא עדיין שתקה.

"אלון..." מלמלה.

"אז למה לעזאזל אני לא יכול לראות אותך??" כעס, והרים מעט את קולו.

להפתעתו היא הרימה אחריו את הקול, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שמע אותה כועסת, היה לה קול רך וכואב למרות כעסה, והוא חש שהוא מצטער עוד לפני שאמרה את דבריה...

"כי אני לא יכולה ..." כעסה.

"מאי..." התנצל...

אבל היא כעסה, ומאוד. "ביקשתי ממך לא ללחוץ עליי, אל..."

"מאי..."

"אל ..." ביקשה מתחננת.  "יש.... יש...." היא גמגמה.

הוא היה נואש.

"יש.. יש לי בעיות." והיא פרצה בבכי. הוא שמע את קול בכייה, ובכעס בעט בנעל שעמדה בדרכו, לצידו השני של החדר...

רצה לצרוח שבעיות של ילדה בת 24, הן בעיות קטנות. הוא רצה לצרוח שלדאוג לשכר לימוד זו בעיייה קטנה, שהיא לומדת ועובדת, ואלה הן לא בעיות קריטיות...

שיש לה הורים שעומדים לצידה, ושכל בעייה מתגמדת כשיש מישהו שמגן עלייך, ששומר עלייך... 

הוא רצה לצרוח שהיא מדברת שטויות, ושהיא פשוט מתחמקת...

אבל הוא השתלט על כעסו...

"אולי תספרי לי על הבעיות??" ביקש.

והיא שתקה.

"אני רוצה לעזור לך..." לחש.

"אתה עוזר לי בזה שאתה מקשיב..." והוא לא הבין אותה. "אתה עוזר לי בזה שאתה כאן כשאני צריכה כתף לבכות עליה."

"למה שלא תנצלי את זה, מאיוש?" לחש. "למה שלא תבואי להרגיש את הכתף הזו באמת?"

ושוב היסוס, שוב שתיקה...

כאב בלתי מוסבר השתלח בגופו...

השתיקות שלה עצבנו אותו... תסכלו אותו. הוא רצה לצרוח....

רצה לנתק לה, ולכעוס כמו גדול... אבל קולה הרך, העצוב, מנע ממנו, הרגיש שהוא לא מסוגל לנתק לה...

"אל תכעס עליי, אלון." ביקשה. והיא נשמעה לו כמו ילדה קטנה, שזקוקה להבנה.. לאהבה, וליטוף.

ומה יכל לעשות ברגע זה?? רצה לנתק לה, אבל מאידך לא יכל כי השתוקק לשמוע עוד את קולה בצורה אגואיסטית כמעט. רצה לריב איתה, אבל חש שהיא לא מסוגלת לעמוד במריבה. להעמיד אותה במקומה, למנות אחת לאחת את הבעיות המטופשות שלה, ולפסול אותן לנגד עיניה.

להוכיח לה שהיא יכולה לקבל את אהבתו ללא תנאים.

אבל הוא שתק כמו שמוק.

כמו שמוק חסר עמוד שידרה.

אלון נאנח מובס. "הפסדת אותי בבוקסר עכשיו ...." לחש, ועצם את עיניו, מדמיין אותה מחייכת, אבל חיוך עצוב, חיוך לא מאושר, "צמוד צמוד." הוסיף, ובאופן משונה, חש שהיא רוצה לבכות.

"באמת....?" לחשה בשקט, בקול שכמעט לא נשמע לו. איזה אידיוט החליט פתאום להתניע את האופנוע שלו למטה. והרעש הציף את חדרו כמו ערפל כבד.

"זקוק ליד שלך על גופי.." לחש, והתכוון לכל מילה.

"אתה נותן הרגשה לאישה ...... שהיא חייבת לחזור אלייך...."

אז למה את לא באה? למה? הוא לא שאל אותה. "בלי אותה הרגשה הן לא היו חוזרות..."

היא שתקה. כאילו מעכלת את השאלה שלא שאל...

"עכשיו ספר לי איך הבוקסר הצמוד הזה משתלב עם הגוף שלך." שינתה את הנושא.

וכדי להמשיך לשמוע את קולה, נכנע לה, נכנע לנוכחותה.

"צבע בורדו כמו הצבע השזוף של העור שלי, זה נראה כמו יחידה אחת."

"נשמע מפתה."

"מפתה מאוד..." הסכים. "בואי לראות מקרוב.."

"ועוד איך אבוא..."

מאי הניחה את שפופרת הטלפון על כנה, בהתה בה ארוכות כשעיניה מתמלאות דמעות,

ואז דחפה את כיסא הגלגלים שלה החוצה.