"פטנט לא נורמלי" , חשבה לעצמה מגי, לוגמת לגימות אלגנטיות של הפוך משובח,
המוגש לה בסט מהמם של צלחת פורצלן אוף וויט בצורת צעיף
עם שקע לכוס זכוכית קונית, המכילה כוס קפה עשוי היטב, מעוטר שכבת קצף מכובדת.
שפורפרות סוכר וסוכרזית לבחירה, עוגיות וקוביות שוקולד, עטופות צלופן, תוצרת צרפת.
"פטנט לא נורמלי", חזרה ושיננה נועצת את עיניה בספר.
איך שנכנסה לכאן, לרגע לא הורידה ממנו את מבטה.
הדמיון, שרק היא ידעה להסביר מה הוא, בין ספר צמרת לאהוב ליבה, הלם בה בעוצמה.
כל פרט באישיותו חיזק את הרושם.
שבוי בקסם, דמיונה כבר "הלביש" על ספר בצורה מושלמת את דמותו של אסף.
היא באה לכאן לפחות ל 4 שעות.
4 שעות תמימות עומדות לרשותה להיות במחיצתו,
להתמסר לידיו,
לנבור בנשמתו,
להיות צופה יחידה בהצגת פרי דמיונה, שביימה כאן לעצמה בזמן אמת.
"הוא שרוט כמו שצריך. רק שלא יאכזב לקראת הסוף.".
"הכל מדי מושלם, בכדי להיות מציאותי, זה לא מבשר טובות."
"אך בוא לא נקלקל, נתמסר עד הסוף לחיזיון".
עיצוב המספרה משובח, מותאם בשלמות, חומרים בצנצנות נושאות שם יוקרתי.
כלי עבודה, כגון מספריים, מסרקים ומיני כלים שלא ידעה את ייעודם,
מעוצבים בשילוב של כסף וזהב, ככלי מנתח, מוכנסים לתוך נרתיק עור בסדר מופתי.
ריהוט ואביזרים מתוצרת אותה החברה - זכוכית צרובה, עץ, מתכת סולידית.
כורסאות עור מעובד במרקם מיוחד.
פוסטר פרסומת בעיצוב אישי והפקה מקצועית:
דוגמנית בתספורת מקורית,דרמטית, מגלה רמיזות של עירום.
גבר חובק את מותניה, חושף רק זרוע שרירי, נושא קעקוע מרשים.
פניו מוסתרות מאחורי גבה.
צמיד עשוי שרוך עור, זהה, לזרועה ולזרועו.
אפור, שחור.
עור- שנהב שלה, שזוף שלו.
לא היה כל ספק, שגבר בפוסטר הוא הספר.
לבוש שחור, בקפדנות יוקרתית, כל תנועה מדודה בצורה מופרזת.
דיבור מאופק, נחרץ.
כל פעולה מושלמת, הכל מדוד בגרמים, שניות, גווני צבע במבחר עשיר
נבחרו בדקדקנות.
הוא שומר על קשר עין עם בבואתה של מגי תוך כדי עבודה.
הוא כאן יחליט על צורה, צבע, גוון הפסים, כך שיתאימו לאישיותה המעודנת.
WALLA
מגי מגלה כאן בפעם ראשונה בחייה, שספר יכול להרשות לעצמו לא לבצע
תספורת שלא עונה על ציווי אופנה אחרון.
הכל מתנהל כאן כמו במקדש, לפי כללים ברורים.
מגי מנסה לשבור את הקרח, זורקת מדי פעם הערה זו או אחרת
על איך היא רואה את...
הוא נועץ בה מבט חודר זכוכיות משקפיו העדינות,
רומס בבת אחת את מגדלי מחשבתה הפורענית.
היא משתתקת מבוהלת בכורסתה.
"אני מקווה שלא נעלבת", ממלמלת, מובסת.
"בטח שכן", חותך "אסף".
היא נדרכת לכל תנועתו, לכל מגע ידיו.
עיניה צוחקות.
היא משתעשעת ב"פטנט לא נורמלי" שלה.
תנועות ידיו והליכתו מסגירות בו "עליז".
וזה הולך לגמור לה את הshow
אבל למה זה לא מצליח לקלקל, אולי ....
לא .
צורתה של התספורת מגלה קווים סולידיים מדי, לטעמה.
” Cut”, היא אומרת. ” Freeze”.
נימת דיבורה הנחרצת כופה עליו הקשבה.
"אני רוצה סגנון פרוע, קרוע, בלגן, מובן?"
הוא מודע למידת הצדק שבדבריה, נאלץ להיכנע לרצונה,
אך רק טיפ-טיפה.
בהינף יד אחת הוא מודיע על GRAND FINALE
מגי מנסה להשלים עם דמותה המשקיפה עליה מהמראה.
הפקה גרדיוזית.
כל הפאר הזה,
מקצועיות האמן,
הכל מתרסק בשניה.
דמותו מתרוקנת מכל דמיון לאסף.
"פטנט לא נורמלי" מתגלה כלהטוט זול.
מגי קמה, מנסה להסתיר את אכזבתה.
משלמת את הסכום הדמיוני, מבלי להניף עפעף.
ופתאום הכל מסתדר.
"זה חייב היה להיגמר רע".
זה בדיוק מה שהיה קורה להם אחרי רגעי שיא שלה עם אסף.
מגי יוצאת לרחוב, מרכיבה משקפי שמש, משהו לרכך אכזריות
שהצליפה בה גם היום, פעם נוספת.
"אלוהים אדירים. הוא רודף אותי לכל מקום".
"משהו אמר לי פעם שאהבה זה עניין של החלטה".
"אז אני הולכת ליישם את זה".
היא חותכת את האוויר בתנועה נחרצת.
הגיעה זמן לבדוק את הנושא.
אולי זה באמת רק עניין של החלטה.
