מבעד לתריסים היא הציצה בחטף לעבר הרחוב, השמש הארורה סינורה את עיניה ומילאה את חדרה האפוף חשכה באור בוהק, בוהק מידי. מדהים שמספיק לה רק חריץ קטן כדי לחתוך את החשכה ולהאיר חדר עלוב וקודר כפי שהיה חדרה, ואולי בגלל זה היא שנאה אותה כול כך. השמש תמיד האירה, תמיד ביצעה את תפקידה ויעודה ברצון, מציגה את יופייה בגאון לכול העולם, לה אין ימים קודרים ועצובים כפי שהיו לה, כפי שהיה יום זה.
"לעזאזל עם העולם כולו", חשבה לעצמה במרירות. איך איש אינו שם לב שבדירה קטנה ומקומטת בבניין מתקלף בקומה 3 ישנה מישהי שרוצה למות, מישהי שרוצה שהכול יסתיים כבר. כולם כול כך מרוכזים בעצמם, איש אינו מסתכל סביבו, לאיש לא אכפת מרעהו. "כולכם סוציומטים", היא סיננה לעבר הרחוב הומה האדם, אך הרחוב המשיך לזרום בנחל האנשים כאילו מתעלם מדבריה, מתנהג אליה כאילו אינה קיימת. אין הרגשה איומה מזו, ההרגשה שהעולם יכול להמשיך ולזרום בלעדייך, העולם אינו מתייחס לבעיותיך, העולם לא ירגיש בחסרונך.
נאטשה סגרה את חלונה וחזרה לאפרוריות חדרה. על גבי השולחן עמד עירום בקבוק כדורי רעל עכברים שעליו התנוססה בענק אזהרה חמורה לצד כוס מלא במים שקופים. היא התיישבה לצידו של השולחן, ידיה מלטפות את הדבר היחיד שמפריד בין חיים למוות. מוחה היה טרוד במחשבה אחד בודדת, חיים או מוות? במה עלי לבחור? העולם כבר בחר בשבילי. המחשבה על המוות הציפה פחד משתק בגופה, אך המחשבה על החיים כפי שהם כעת הפחידה אותה אף יותר. כבר למעלה משבוע שהיא מסתובבת עם הרעל הזה בידה, גלוי לכול לגלות, לכול מי שמעוניין להציל את חייה. אך איש לא הביט בה או בידה, איש לא הבחין בה, או לא רצה להבחין בה, הרחוב המשיך לזרום. היא זעקה לשמים, "עזרו לי", "תנו לי סיבה אחת קטנטנה לחיות", אך איש לא שמע, אפילו לא האל מלא רחמים.
"אין טעם לדחות את הקץ", חשבה לעצמה. מחשבות מרובות עלולות לטשטש את רצונה האמיתי, את מה שעלייה לעשות. שום דבר לא ישתנה בחייה, היא תשאיר בודדה, עלובה וחסרת משמעות, כפי שהייתה תמיד, כפי שאלוהים רצה, כפי שהגורל רצה. אך היא אינה מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים, הסבל יגמר בקרוב, בקרוב מאוד.
רעש הבקבוק שנפתח הקפיא את דמה, כאילו מין שד שטני נפלט ממנו. נאטשה הושיטה את ידיה ושפכה לתוך כף ידה אינספור כדורים, "לילה טוב", אמרה לעצמה כהלצה אחרונה לפני המוות. ידה הזיעה וכמה כדורים נפלו ארצה, אך זה לא שינה לה כלל. בדיוק כשעמדה לתת את ההוראה למוח לבלוע את כמוסות המוות, נח על ידיה, כדרך אגב, על גבי הכדורים השחורים, פרפר צבוע באדום עז. הפרפר הימם אותו, גופה קפא לכמה רגעים, "מאיפה לעזאזל הוא נכנס?", צעקה לעבר חלל החדר, מצפה לתשובה כלשהי בעוד היא סורקת סביב רק כדי לגלות כי אכן כול הפתחים בחדרה סגורים. נאטשה העיפה את הפרפר הקטן מידה בכוח, מטיחה אותו על רצפת חדרה הקרה, "איפה היית כול הזמן הזה?", הטיחה לעברו בכעס, "עכשיו מאוחר מידי לפרפרים!". היא הסירה את מבטה ממנו, וחזרה לתוכניתה המקורית, ידיה רעדו אתה בעוצמה עד שרוב הכדורים התפזרו על רצפת החדר, הפרפר חזר כבדרך פלא לכף ידה, עיניו מביטות ישירות לעיניה, מהפנטות אותה, או לפחות כך היא הרגישה. דמעות החלו לחנוק את גרונה, "מה אתה רוצה ממני?", לחשה לעברו בבכי מר, "אני לא רוצה להמשיך לחיות כך יותר". לפתע הפרפר האדום התעופף לעבר מרכז החדר, ולאחר מספר שניות שבהן נראה כאילו הוא תלוי על חוט בלתי נראה מלמעלה, הצטרפו אליו עוד שישה פרפרים בצבעים שונים. החדר העלוב התעורר לחיים, הפרפרים התעופפו לכול עבר, מקשטים את אוויר חדרה, את קירותיה המתקלפים, ובפעם הראשונה מזה כמעט שנה, חיוך עטף את פנייה.
נאטשה הושיטה את ידה ואותו פרפר אדום התיישב ברוך על כף ידה. "האם אתה המלאך השומר שלי?" שאלה בתמימות מתוקה, הפרפר התעופף במהירות לעבר החלון, כאילו מפציר בה לפתוח אותו, שם מחכה התשובה לשאלתך.
האור הכה שנית בחדר האפל, אך הפעם זה היה אור מבורך, הפרפרים נראו אף נפלאים יותר תחת אור השמש העוטף, נאטשה הביטה לעבר הרחוב ויכלה להשביע שהוא מפסיק לנוע בשבילה ובשביל חבריה החדשים. הפרפר האדום נותר מעופף באוויר, מחכה לרגע בו נאטשה תביט לעבורו, וכשהביטה התעופף מעלה וחשף לפניה את הקשת בענן בפעם הראשונה, למרות שהקשת הייתה שם כול הזמן. "כן, אתה המלאך השומר שלי", אמרה נאטשה בפנים זורחות, "המלאך השומר שלי".
