יש ימים שהיית מאושר מאוד אילו היו נמחקים כלא היו, מהיומן, מלוח השנה, מהזיכרון האישי והקולקטיבי לעד. ימים שמהרגע בו נפקחו עינייך עד אשר נסגרו שוב ראיתי רק צבע אחד, שחור. מלכתחילה יכולת לחוש זאת, ניתן היה להריח משהו מסריח בריחו של הבוקר, משהו מעיק באורה של השמש, ומשהו רפוי באזור החלציים.
אתה מסרב לקום בבוקר, הפחד קודח באחורי מוחך, ההרגשה שעדיף להישאר במיטה ולשאת בתוצאות מאשר להתמודד עם היום הזה אינה מרפה ממחשבותייך. אך קול קטן אומר לך, "תקום יהיה בסדר", אז בכול זאת אתה ממשיך, אולי זה האינסטינקטים שבימי קדם לא אכזבו אך כעת אינך בוטח בהם יותר או פשוט כבר התרגלת לסבול.
אז הקפה היה מגעיל הבוקר – לא נורא, אז בעיתון נפלו כול המניות שבהן השקעת – מחר הן יעלו, אז הכלב שוב התבלבל בין העץ לנעלי הבית שלך – קורה, אז האישה שוב מברברת על להוריד את הזבל, למה ראית טלביזיה עד מאוחר, חוסר היחס שלך אליה, איך שאתה מתנהג לאימא שלה, ילדים, אוכל, מטלות, מענות, בקשות, "היא לא משרתת של אף אחד", היום היא ביום חופש במספרה אם אתה מחפש אותה" – לזה פיתחת כבר מערכת חיסון בעור התוף, אז הילדים מציקים לך בזמן הנהיגה וכמעט נכנסת במשאית חונה – הלוואי וזה היה קורה באמת.
מהבוקר לא שמעת את הדבר לו ייחלת כול היום, קצת שקט, קצת ציפורים, קצת אתה.
לעבודה כמובן אתה מאחר ובדיוק ביום שבו הבוס שלך החליט לערוך ישיבת צוות מוקדמת, המבט המלגלג של הבוס ושל כול מלקקי התחת שיושבים לידו, או מאחוריו, חודר כלייזר לריאות. ידעת שהיית צריך להודיע על יום מחלה, אבל כבר הגעת לעבודה וכולם ראו אותך אז נדפקת, חבוב. על השולחן שלך מחכה ערימת ניירות המספיקה להקמה מחדש של חומת ברלין, המחשב המשוכלל שלך מסרב להגיב להוראה הכי פשוטה, והמכה שאתה מוריד לו לאחר מכן, שאתה שטוף בעצבים, משביתה אותו לגמרי. המזכירה לא הגיעה היום, הבוס רוצה איתך שיחה אישית כי לדעתו התחלת לזרוק זין מאז שקודמת בתפקיד, ובטלפון זאת שוב האישה שואלת אותך "על מה אתה חושב עכשיו, מאמי?".
ואז איכשהו היום הארור הזה קרוב לקיצו, סיימת את העבודה, אחרי שספרת כול מאית השנייה, ואחרי שנדמה כאילו חלף יובל, הגעת לסף דלתך. ורק כשרגליך דורכת על השטיח שעל מפתן הדלת עליו כתוב באותיות דהויות, בעקבות הפיפי של הכלב, "ברוכים הבאים", אתה נושם לרווחה בפעם הראשונה.
בבית אין אף אחד, שקט.
אתה פותח את המקרר ומגלה כי אין בירה, אין אוכל ואין גלידה, אתה מושיט יד לכיס רק כדי לגלות כי חפיסת הסיגריות נגמרה, ובכול מקרה נזכרת שהמצת שלך כלל לא עובד, הכלב שלך גילה שחזרת הביתה ומזנק עלייך בעוצמה מטיח אותך לרצפה ומפזר על פנייך רוק דביק, ואז כשאתה מרוח על הרצפה על סף איבוד עשתונות אתה נזכר.
ששכחת לעשות קניות, שכחת לאסוף את הבנות, שכחת להוציא את הכלב, שכחת להכין ארוחת ערב, שכחת ללכת לבנק, שכחת בקיוסק את הארנק, שכחת למלא דלק, שכחת לקנות לילדה הקטנה דבק, שכחת לסגור את האור במשרד, שכחת בבוקר לעשות ביד, שכחת לשואל מה שלום אשתך, שכחת לקנות מתנה לחמותך, שכחת לחדש את הרישיון, והכי הכי חשוב, שכחת שהיום רק יום ראשון.
שבוע טוב.
