סניף הדואר היה שקט בשעה זו של הלילה, ומשה הרגיש קצת כמו שחקן קולנוע סוג ז' כשהסתתר מאחורי הבניין סמוך לכניסה הראשית. נעלי ההתעמלות שלו זהרו כמו מחזירי אור והדבר האחרון שהוא רצה היה שמישהו יתפוס אותו בטעות. התירוץ הראשון שעלה לו לראש היה 'באתי לעבודה',שלדעתו היה הגיוני לחלוטין, רק שהשעה לא היתה הגיונית, ובשעה אחת אחרי חצות קצת קשה יהיה להסביר לפרץ מנהל הסניף מה הוא עושה שם. כי הוא יהיה הראשון שאליו יתקשרו מתחנת המשטרה. הגיוני לא? מרוב לחץ ומתח החל לחשוב על שטויות, כפות ידיו הזיעו וליבו הלם. על מה לעזאזל חשב כשהתלבש ככה, ודהר לכאן עם האופניים כמו משוגע? "או קיי, מושון." אמר לעצמו. "תרגיע..!!" ואז צחק כשהבין שהוא נוזף בעצמו, ולקח נשימה עמוקה כדי להירגע.
צרור המפתחות שקשק כשהוציא אותם מהכיס, ומשה חרק בשיניו - מעיף מבט מבוהל לרחוב הריק - שמא מישהו עם נדודי שינה החליט פתאום להסתובב עם הכלב. בזריזות ניטרל את האזעקה, מזל שידע לעשות את זה על עיוור, בכל בוקר ניטרל אותה כשפתח את סניף הדואר, ומסתבר שבכל זאת זה היה פלוס, ממחר יפסיק להתלונן שנמאס לו מהתפקיד הזה.
כשחשב על זה, אור הפנס, קלוש ככל שיהיה היה מזעיק לכאן את כל משטרת ישראל. אחלה פריצה שבעולם, פשוט לדחוף את המפתח לצילינדר ו... הללוייה.
הדלת נענתה לו בקלות, נפתחה בשקט, ואפילו את החריקות הרגילות לא השמיעה, אבל משה כיווץ את שפתיו מתוך הרגל. בשקט נעל את הדלת מאחוריו ויכל לנשום שוב בצורה נורמלית. "אני בפנים." מלמל, כמו להפר את השקט האפל הזה שהקיף אותו.
טוב, אין צורך להתעכב, חשב. ישר בפרוזדור לכיוון המשרד של פרץ, בנישה הגדולה, מתחת לשולחן עליו הניחו את ערימות הדואר שהיה אמור לחזור לשולח. אתמול כבר לא יכל לסבול יותר, ואמר לפרץ בתקיפות ש – " נמאס לי מהכהן הזה, ומזאתי ששולחת לו מכתבים כאילו אין לה אלוהים." ופרץ הציץ בו מעל המשקפיים שנחו לו על קצה האף, "נו...?" שאל מהורהר.
"מה נו?" התעצבן. "התיבה שלו מפוצצת. אין לי כבר מקום לאחסן את כל המכתבים שלו, אין אות חיים ממנו, אין כלום, גורנישט!!" ופרץ נשען לאחור, החולצה שלו מתמתחת מעל הכרס הגדולה שלו, והוא ממשיך להסתכל עליו מעל המשקפיים, "נו?"
"מה נו? מה נו?" צעק והניף את השק המלא מכתבים, וניחוח קלוש של פרחים הציף את אפו. למה לא? ה'היא' משתדלת לבשם כל מכתב ומכתב. "מה אני עושה עם הערימה הזו?" שאל חסר אונים. "אין ביקוש! אין בנאדם! אין! נאדה!"
"נו, באמת!!" משקפיו של פרץ איימו ליפול מקצה האף אבל הוא לא עשה כלום כדי למנוע את הנפילה, המשיך לבהות בו מעל המשקפיים, והמשיך בכעס, "בן דויד, אתה לא נמצא פה מהיום, נכון?" אגודליו שיחקו אלא באלא מעל הכרס הגדולה שלו, "אני לא צריך להזכיר לך להחזיר לשולח, נכון?" ווואייייי.... הוא דיבר אליו כמו מפגר, ומשה הרגיש איך הווריד שפעם לו ברקה החל מתנפח בצורה מעוררת דאגה, יעני... לא מספיק 'כהן'.... עכשיו גם פרץ? "תעשה לי טובה, בן דויד!" המשיך פרץ והוריד את עיניו אל מסך המחשב שלו. "אל תבלבל לי את המוח, יש לי הרבה עבודה."
"מה לעשות עם המכתבים?" שאל שוב, מתאפק לא לצרוח.
"תחזיר!!" הורה בלי להסתכל עליו.
"אי אפשר." ענה, ושם לב איך פרץ בכל זאת מסובב את עיניו חזרה אליו בעניין קלוש.
"מה?"
"אי אפשר!" חזר משה בסבלנות פתאומית. "אין מען על המעטפות. אין!" הדגיש.
פרץ חשב רגע, "טוב, תשים אותם שם, מתחת לשולחן. נראה מה אפשר לעשות. עכשיו טוס לי מהעיניים."
ושם בדיוק הוא הניח את השק המלא מכתביים ריחניים. מתחת לשולחן. במשרד של פרץ.
ועכשיו, בדיוק עכשיו, הדליק את הפנס של אספצ'וק והאיר את דרכו בפרוזדור לכיוון משרדו של פרץ.
היה לו מוזר לראות את המשרד בחושך, הרגיש לו כמו תא מעצר מימי המנדט התורכי. לא שהוא יודע איך נראה תא מעצר בימים ההם, אבל... התחושה, האמין, הייתה אותה תחושה.
השק היה שם בדיוק באותה תנוחה בה הניח אותו בבוקר. מתחת לשולחן. בנישה הגדולה שבמשרד של פרץ.
משה התיישב על הריצפה, וניחוח הפרחים מתוך השק הציף אותו. ראאאבק... איך את מצליחה להדביק את הריח הזה על המעטפה מבלי שיתנדף לו כל כך מהר?! סססאמממק מפגרת אחת, מה את כל כך טורחת לשלוח מכתבים ל'כהן' הזה, את בטוחה שהוא לא יציר דמיונך? ואיזו דבקות במטרה, אם אפשר לקרוא ל'כהן' מטרה. משך את שרוך הניילון מהשק ופתח אותו, שרית היתה צריכה ללמוד ממך איך לעשות טוב לגבר שלה. לשרית יש הרבה מה ללמוד, כלומר, היה הרבה מה ללמוד הוא כבר לא איתה, אז מה איכפת לו מה היא יודעת, ומה היא עוד צריכה ללמוד? הוציא מכתב אחד סגול... אוהו.. חשב, עכשיו אנחנו בסידרה הסגולה.
ולמה לעזאזל הוא שוב חושב על שרית? הבת זונה, השתלטה לו על הנשמה, עם העיניים המלוכסנות כמו שקדים, והשיער השחור.
"תסלח לי כהן, טוב?" לחש, פתח את המכתב שהחזיק, והאיר עליו בפנס הקטן. "אני חייב לדעת מה יש בך שככה היא לא שוכחת לשלוח לך מכתב כל שבוע."
