"אהובי." ככה ההיא פתחה את המכתב ל'כהן', ומשה לא יכל שלא לחייך, המילה הזו כאילו נשכחה לו מהעולם. שרית תמיד כינתה אותו בשמות שעיצבנו אותו. 'אל תהיה דפוק!' קולה הדהד בראשו. ' אתה מגוחך!' צחקה בקול חותך, וכשהיא התעלתה על עצמה לחשה בקולה הארסי, 'מה קורה לך, אתה מפגר?!'
והמתוקה הזו כותבת לכהן 'אהובי'. כן, היא חייבת להיות מתוקה, יש במילה הזו כל כך הרבה רכות, הוא יכל להרגיש בכתב המסולסל שלה.
'המחשבה על עיניך מעבירה בי רגשות מעורבים. כל כך הרבה רגשות יש בהן, שלפעמים אני פוחדת לנסות להבין אותם. ישנם רגעים שאני מרשה לעצמי לטבוע בצבע עיניך, אני חייבת להודות שזו תחושה סוחפת. כמו להיסחף בגל ענק, ולדעת שאחר כך אגיע לחוף מבטחים. אתה יודע, מעולם לא הרגשתי כך, ואיתך זה כל כך קל. כאילו הכרתי אותך מאז ומתמיד. וכשאני טובעת בתחושה החמימה של עיניך, אני מרשה לעצמי לדמיין אהבה, שבה ידיך חולפות על גופי המצטמרר, בעדינות מענגת. יכולתי לשבת שעות ולהתבונן בכפות ידיך, רק למחשבה שידייך יגעו בגופי - וליבי הולם...' משה הוריד את המכתב ובהה כמו מפגר בשתי כפות ידיו, בוחן ומנסה לנחש מה אישה יכולה למצוא בכף יד גברית, ועוד לכתוב את זה בצורה כל כך מעוררת. הפנס נפל והתגלגל ממנו, "שיט!" הרהר, והתרומם על ברכיו כדי להתקרב אל הפנס, משתדל לא לקמט את המכתב הסגול שצנח למרגלותיו.
פתאום נדמה היה לו ששמע קול שקשוק מפתחות. עצר רגע, ועצר את נשימתו כדי להיות קשוב יותר לסביבה.
שֵקֵט. שֳקֶט מידיי.
סססאמממקקקק... אפשר למות מהמתח הזה, חשב. הלב שלו פועם כמו מטורף, והדמיון שלו עובד שעות נוספות. אפילו הנשימות שלו נשמעות שורקניות בצורה משונה, ויש להן מין קול של מפתחות משקשקות. ידיו רעדו כשאחז בפנס והוא כיבה אותו בטעות, וכשאצבעותיו רעדו ככה בצורה הזו, התחיל להסתבך עם המתג הפשוט של הפנס ולא הצליח להדליק אותו שוב. לעזאזל, הוא לא האמין שמכתב כל כך פשוט - בכתב מסולסל - יעשה לו ככה בלאגן בגוף, ועוד מכתב שלא שייך לו בכלל.... שייך ל'כהן' שלא יודע שההיא קוראת לו 'אהובי'. איך יידע? הוא בכלל לא בא לאסוף את הדואר שלו.
הקול הזה של שקשוק המפתחות לא הניח לו, פתאום היה מודע לקול השקשקני. הוא עצר את נשימתו כדי להיות בטוח שזו לא הנשימה שכל כך נאבק להכניס לריאותיו.
הקשיב לדממה.
צעדים. הוא שמע צעדים, ועכשיו בטוח שהוא לא מדמיין אותם.
בזחילה חזר אל מתחת לשולחן, בשקט בשקט התיישב ליד שק המכתבים שפתח לפני כמה דקות בלבד, והמתין. לא היה חכם להדליק את הפנס של אספצ'וק, ולגלות למי שלא יהיה שהוא נמצא שם, לך תסביר מה הוא עושה שם, ואחר כך לך תסביר לפרץ, שמין הסתם מייד יגיע אליו המידע הלא כל כך רלוונטי. ברכו נגעה במכתב הסגול שהניח על הרצפה, וזה השמיע קול מרשרש, כמו נייר זכוכית ששפשף את הריצפה. הקול צרם באוזניו, והוא חשק בשינייו בכוח, אבל קפץ במקומו כשגילה שגם חריקת שיניו השמיעה קול. בקיצור, החרדה החלה משתלטת עליו, כשהצעדים החלו מתקרבים וקול צחוק כבוש נשמע כל כך קרוב. מה עכשיו? מה אני עושה עכשיו? מטומטם, אני מטומטם! הרהר. מ'פתאום חשבתי לשחק בבלשים? איך יוצאים מפה, בלי שישימו לב? איך מסתלקים מפה בלי שהאורח הלא צפוי ידע שהוא פה בכלל? ססססאאאממממקקקקקק..... אילו יכל, היה בועט בעצמו.
ובגלל שלא יכול היה פשוט להתאדות, המשיך לשבת מכווץ מתחת לשולחן ולחכות שמי שזה לא יהיה יעבור הלאה, וילך. אבל הוא לא היה כל כך בר מזל, דלת משרדו של פרץ נפתחה, ומישהו נכנס, והוא התכווץ יותר מתחת לשולחן מייחל להיבלע מייד, והקול ששמע קודם לכן, בנוסף לשקשוק המפתחות נשמע לו עליז וצחקני, קליל ומפלרטט כאילו לגם כמויות של בירה או משקה חריף אחר. משה החל להזיע. לא העיז להרים ראש ולבדוק מי נכנס.
"בואי, מתוקה שלי, כמה התגעגעתי אליך." שמע קול חרמני במיוחד.
משה הזדקף מתחת לשולחן, וראשו נתקל בדופן השולחן, שיט!! שיט!!! לחש לעצמו, והתפלל שהמתגעגע לא ישים לב לקול החבטה. מתוסכל שפשף את מקום החבטה בקצה הקרקפת שלו, ונבהל כששמע משהו נופל על הריצפה ואז ערימת דפים מתפזרת מסביב. המתגעגע הפיל קלסר מלא דו"חות ורישומים, ho my god, חשב משה, פרץ יתפלץ מחר כשיראה את כל הבלגאן, מוטב שיסתלק מכאן כמה שיותר מהר. אבל איך...?
ובעודו חושב על הפלונטר שאליו נכנס שלא באשמתו, נפל לו האסימון.
המתגעגע בא עם אישה. והקול שלו היה מוכר בצורה מטורפת.
פ ר ץ ????
עם אישה ???? ועכשיו הוא מושיב אותה על קצה השולחן, והיא מצחקקת.
בשעה אחת אחר חצות ???
במשרד שלו ???
