החטאה
השלט הקטן המהוּה "כיתה ז1", הלך וגדל ככל שאורי התקרב לעברו בריצה מהירה. טור שלישי שורה שניה. בנשימה אחרונה הוא מתיישב. שולחן ירוק ליד החלון. שתי דקות אחרי הצלצול. כולם כבר יושבים בכסאותיהם, גם הוא. התיפוף הקצבי המוכר של נעלי המורה לגיאוגרפיה הלך והתחזק, זה אומר שנותרו לו שניות ספורות למצוא את המחברת החדשה שקנה אתמול, לשאול את דני שכנו לספסל את התשובות לשיעורי הבית ולשרבט שם כמה מילים. המחברת איננה, כקודמותיה פשוט נעלמה. אבל יש לו מחברת אחרת. מחברת כללית שהכל בה, ושום דבר אין בה. לפחות היא מצילה אותו מן הבושה.
"מי שלא הכין שיעורי בית, שיצביע" קראה המורה.
מבט אחד במחברת של יוסי הספיק לו. הוא קלט מיד את התשובה, ועד שהמורה רושמת מטור ראשון את שמות ה'עבריינים', הספיק לכתוב בחפזה את התשובה. היום שיחק לו המזל, הוא לא יצביע, כי הכין שיעורים.
עוד בטרם חלפו עשר דקות מתחילת השיעור והקול החד-גוני של המורה נבלע בתוך ענני הגשם וכמות המשקעים ב... איפה? איפה שהוא מתחת לקו המשווה... הוא ניסה לעקוב אחרי דבריה, ריכז בה את מבטו, עקב אחר תנועות פיה מנסה לשמוע, רצה להקשיב לה, להשיב לשאלותיה שמכוונות תדיר אליו, אבל כל ניסיון שלו עלה בתוהו. המורה כתמיד הפכה לשחקנית בסרט אילם מַשמִים עד מוות. המילים שלה התחלקו להברות חסרות משמעות ששוטטו ליד אוזניו והוא מנסה בכל מאודו לאחותן שוב למילים, ללא הועיל. בד בבד עיניו החלו לשוטט אל השמים הכחולים המבטיחים שקרצו לו כהרגלם: אל דאגה, כותלי בית הספר הם לא העולם ולא סופו. והוא פותח לפניהם את עולמו.
אבל קולה הרם של המורה והדפיקה החזקה על השולחן, מקפיצים אותו ומשיבים אותו חזרה אל תוך הכתה כשהמבט הבוהה שלו ודבריו המגומגמים גורמים לפרצי צחוק חנוקים אצל חבריו, שאפילו היה רגיל אליהם, חש שדקרו מעט בלבו. הצלצול גואל אותו מייסוריו ומכניס אותו שוב לייסורים דומים בשיעורים הבאים.
מתימטיקה אהב, היום כבר לא.
"אורי" קרא אליו המורה, "גש ופתור את התרגיל שקיבלתם על הלוח" נימה של שמחה לאיד נתגנבה לקולו.
אורי ניגש בהיסוס אל הלוח, וכשהגיר בידו החל פותר לאיטו את התרגיל, בעוד הוא מצפה לשמוע את הלחשושים המוכרים. הציב את המשוואה הראשונה ולאחריה עוד אחת, והנה עוד מעט קט הוא מסיים. אבל לא.
"שב במקום ואם תפסיק לפטפט ולחלום, אז אולי תתחיל לקלוט משהו מן השיעור", זרק לעברו המורה כלאחר יד.
"אבל המורה" התחנן אורי, "תן לי בבקשה לסיים, אני הגעתי לפתרון".
"איך?", הביט המורה בעליצות לעבר הכתה "איך לדעתכם מקשקוש יוצא פתרון, גש למקומך ותתחיל להקשיב".
אורי חוזר למקומו, משפיל את עיניו כדי לא לחזות בחיוכים המלווים אותו. רק דני וניר, חבריו הטובים היושבים סמוך אליו בטור השלישי שליד החלון, לא חייכו. ידעו שהקשקושים של אורי מביאים אותו תמיד לפתרונות נכונים. אבל הם מקבלים ציון עובר והוא נכשל...
וכך עוברים להם עוד שיעור ועוד שיעור, עוד יום ועוד יום, עוד שבוע, עוד שנה...
"בשנה הבאה" מבשר המחנך בידענות, להוריו של אורי, "בנכם לא יוכל להמשיך ללמוד, הישגיו נמוכים, גם יכולתו מוגבלת." נחתם ונסתם הגולל.
"לא נורא", הוא מרגיע, "יוכל לרכוש מקצוע טוב, יוכל להתפרנס בכבוד"...
נותרה לו כחצי שעה ועוד לא החל לכתוב חיבור. כולם מסביבו מרותקים לנייר שמולם, כותבים וכותבים בלי לעצור, והוא מרותק להבעות פניהם המשתנות ללא הרף. תמה מה חולף בראשם. ניסה להמר מי מהם יקח את פרס החיבור הטוב שהכריז עליו משרד החינוך. הוא יושב כבר שעה והמחשבות אצות רצות בראשו, ורעיונות לו נפלאים, אבל הם באים וחוזרים כלעומת שבאו. והעט איננו זז.
"משפט ראשון שעולה לך מרגע זה, שרבט לדף" אמר לעצמו. וראה זה פלא, מרגע שבצבץ הראש ובמהלך כל לידת החיבור – הוא רכון מעל הדף ואינו מרפה לשנייה מן העט.
"תם זמנכם" קטע הקול את זרם כתיבתו, אוספים את החיבורים, והוא מרגיש שלעיקר עוד לא הגיע. הראש עבד במהירות. תוך שניות ספורות יגיעו גם אליו, ואז הבזיק בראשו – את עיקר העיקרים שרצה עוד לכתוב ישאיר לקורא. היה עליו להוסיף עוד משפט קצר ולחתום בסימן שאלה. אורי הבליע חיוך. מרוצה. הכל פתוח, סימן השאלה יפתח גם לו את אותה חוויה.
חלפו מאז כמה שבועות, כל התלמידים נוקזו לאולם בית הספר. תפס את מקומו בשורה האחרונה ליד דני וניר. הקראת עשרת החיבורים הראשונים החלה. החיבורים אנונימיים. על הבמה ישב חבר השופטים שהורכב ממורים, תלמידים, מנהל בית הספר, ושני נציגים של משרד החינוך.
הקריאה המונוטונית של החיבורים הבריחה את מחשבותיו של אורי בקלות רבה אל הבדיחות שרצו מסביבו.
"איש אחד קרא לכלב שלו: אתה בא או לא". סיפר דני והשתהה. "נו", זירזו אורי. "אז הכלב... בא או לא".
לפתע נשמעו רעמי צחוק מבלי יכולת להפסיק. המנהל ירד מהבמה ובצעדים נמרצים קרב אליהם, בזעם עצור ביקש מהם לעזוב את האולם. אורי יצא בזחיחות עם כל החבורה. לפני שיצא עוד הספיק לשמוע את הקריאה המונוטונית של החיבורים מעל הבמה. המשפטים האחרונים לפני שסגר את דלת האולם מבחוץ, נשמעו לו מוכרים מאיפה שהוא.
אורי וחבריו השתרעו על הספסלים שנותרו מחוץ לאולם. התחרות תימשך ודאי עוד זמן רב, עד שיספרו את הקולות. קולות חבריו לא נשמעו כשעצם את עיניו, ושקע במחשבות. המחשבות לוקחות אותו אל אותו מקום שעליו כתב בחיבור, ואינן נגמרות ואינן מרפות. אל יום העצמאות האחרון. מן תחושה של חגיגיות לא מובנת. מין התרגשות כזאת שמשייכת אותו פתאום למשהו גדול ממנו, לא ממש ברור. לאורך כל הדרך במדבר יהודה ולאורך בקעת ים המלח, עד שדרכו רגליו על המצדה, ההרים הגבוהים הנושקים אל עומק התכלת הכניסו אותו למקום שנראה כי כל ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, ולימודי התנ"ך - פורצים את מצרי הכתה ודואים עמו אל המרחבים שהוא עתה חלק מהם, שהוא חי אותם עתה...
"אורי" קטע אותו קולו של המורה, "אתה צריך להיכנס פנימה לקרוא את החיבור שלך".
"???"
"כן, זכית", אמר לו המורה "זה מה שבחרו השופטים".
וחסד נעשה עמו שם על הבמה משהחל קורא את חיבורו "תם יום העצמאות, אבל אצלי הוא רק התחיל..."
