את העיר למודת הקאסמים עזבתי לפני עשרים שנה בדיוק. למעשה אף אחד
מקרובי כבר לא חי בה, העיר החליפה זהות, הפכה להיות מובלעת ערבית, בין אשקלון ובין עזה, מקום שהפך להיות חבל ארץ השייך למדינת פלסטין ומוקף בשטחי אדמה של מדינת ישראל. עיר שנתנה מקלט למשת"פים לפני עשרים שנה . נדידת הישראלים למרכז החלה כְּשֶׁעֵרֶךְ הדירות ירד לכמה עשרות $ . בעיר נשארו כמה משפחות ישראלים שהחליטו להישאר בשטח מדינת פלסטין מטעמים שידועים רק להם. הישראלים שחיים בתחומי שדרות חשים כלפי מנהיגי פלסטין כבוד והערכה.
מאז שעזבתי, העניינים שם התפתחו במידה שווה לנס, מכיוון שחיים בה רוב מוסלמי, נבנה מסגד גדול ומפואר וגם כנסיה, את בית הכנסת הגדול הישראלים שנשארו במובלעת טיפחו , כך שבשדרות שהייתה לפני עשרים שנה מטווח נַיָּח לקאסמים מתפארת בשני מוזיאונים מעניינים בנושא מלחמת מאה השנים בין ישראל ופלסטין. נסעתי לראות את המוצגים במוזיאונים. העיר הייתה נקייה להפליא. בכל פינה היו כיכרות עטופים ומכוסים בדשאים ופרחים, באמצע כל כיכר פסל מתנשא בנושא השלום, הפסלים היו למעשה מזרקות, סוג של מתקנים עשויים ממערכת צינורות שממרכזם עולה זרם מים הנשפך כלפי מטה אל תוך בריכה המקיפה אותו. את העיר ניהל מחמוד איבן מוחמד , בנו השני של מוחמד שלפני עשרים שנה היה משת"פ של ישראל, כשעזבתי את שדרות מחמוד ג'וניור היה תינוק בן שנתיים ולא הכיר אותי, אבל אחיו אחמד סיפר לו עלי, ואכן כשהגעתי עשה עימי סיור במוזיאונים שהוא יזם את הקמתם והיה גאה על מפעל חייו, שני המוזיאונים עסקו במלחמה ושלום, במוזיאון המלחמה אפשר היה לראות מצגים מהקאסמים שנראים כמו צעצועי צינור, מפליא עד מאד כיצד צינורות פרמיטיבים אלה שהרמה התרבותית והרוחנית של מפעיליו הייתה נמוכה שמאופיינים בצרות האופקים, באמונות, בגסות ובחוסר התרבות שלהם, הצליחו בכל זאת להבריח אוכלוסייה שלמה של ישראלים למרכזים אחרים במרחב. אחר סיירנו במוזיאון השלום, שם כבר ראיתי חשיבה אחרת; גישה לגמרי אחרת לחיים, אתרי תעשייה של שדרות לפני עשרים שנה, על גגות המפעלים שלה נישאו דגלי פלסטין. מקירות מוזיאון השלום הציץ אלי קובי אוז מ"טיפקס" שלפני עשרים שנה הופיע עם להקתו באירוויזיון בפינלנד, בכל אמצעי התקשורת קובי צעק שהוא לא מסתדר עם הבמאי, אולי בגלל שהבמאי לא ראה את קובי אוז ממטר. "לכנסיית השכל" ניתן מקום זעיר במוזיאון השלום, הם עזבו את המרחב לפני שהתחילו הקאסמים. להקת "שפתיים" קישטה בתמונות ענקיות את קירות המוזיאון, הלהקה האתנית הזאת דמתה ושרה שירים מרוקאים, טמטמה ופמפמה את האוכלוסייה הערבית, ערביי שדרות טיילו להם ברחובות בנחת ופמפמו לעצמם שירים של להקת "שפתיים", עד שמחמוד איבן מוחמד אימץ את הלהקה כמשהו שהוא ברא וקומם.
"ידוע לך שהלהקה הזאת הוקמה לפני שלושים שנה".
"איזו להקה".
"שפתיים".
"מה פתאום, אני הקמתי אותה".
"מחמוד , ת'סתכל לי בעיניים, אתה מתבלבל".
"איך אני מתבלבל".
"אלה הנכדים של הלהקה המקורית שהסבים שלה הפיצו את השירה המרוקאית בכל הארץ"...
נזכרתי פתאום באחיו הגדול.
"שכחתי לשאול אותך, מה עם אחיך אחמד"?
"ואללה, בימים אלה חזר מארצות הברית".
"מה הוא עשה שם".
"סיים את עבודת הדוקטורט שלו".
"באיזה תחום".
"רפואה".
"ואללה"?
"התמחה במשהו מסוים"?
"כן,משהו עם השתלות".
"השתלות לב"?
"לא, של לבלב ותאי ביתא, הוא מנסה עם חבריו המדענים להלחם בסוכרת".
"זאת באמת ידיעה מרעישה עבורי".
"למה, גם את"?
"כן".
"אני אמסור לו שיצור איתך קשר".
את אחוזתי במרכז הארץ נתאפשר לי לבנות הודות לספר "צחוק של מבוכה" שממנו התעשרתי, הקמתי מרכז לכתיבה יוצרת בניהולה של הסופרת האהובה עלי, פלורה אבן ציון ונוס אשר התפרסמה הודות לספריה הנוגעים בטיבו של האדם עלי אדמות, המהות, מבנה פנימי של אישיותו והאופי הטבוע בו.
במשך שנים רבות לא ידע איש מה טיבה ומה כוחה של שיטתה הייחודית. התפרסמה כשיצא הספר השלישי שלה לפני עשרים שנה, אחריו השמיים היו הגבול... היא נהייתה גורו למאמינים רבים לשיטתה שהוכיחה את עצמה בחברה הישראלית שעדיין מחפשת מנהיג להתעטף בחסותו ומשום מה לא מוצאת.
ואני מרצה דברי להג והמון צחוקים כיצד להתייחס לחולי אלצהיימר, עיקרון שעליו מבוססת השיטה ; היגיון פנימי העומד ביסודם של האנשים הבריאים ועיקרון שלפיו עשוי משהו להשתנות.
. אמצעי מתוחכם להצליח במשהו, טריק שהמצאתי בדרך מתוכננת ומחושבת.
ילדיה וילדי בגרו ועסוקים בקריירות של עצמם, אך הנכדים שלה ושלי עושים את העבודה העיקרית של רישום וניהול העסק המשותף.
זה עתה מלאו לי שמונים ואחת שנים גיל שבו מתחילים לחשוב "מה ארצה להיות שאהיה גדולה". לא רציתי כלום אלא שיחליפו בגופי את הלבלב ותאי ביתא שלא מתפקדים כבר שנים, וּבְעֶטְיָם כל צרותי באו לי.
אחד מנכדי הצעירים יהלי, שכולם מכנים אותו יאללה, מפני שכל מה שנאמר ולא נראה לו הגיוני - בָּטֵל בְּשִׁשִּׁים .
"יאללה את עם השיגיונות המופרזים ולא הֶגְיוֹנִיִּים שלך, את ממש מכורה".
אבל אני בשלי, נכנס לי ג'וק לראש, מופרז או לא .
"אתה יודע מי מבצע השתלות של לבלב ותאי ביתא"?
"מי"
"אתה זוכר את אחמד איבן מוחמד, הבן של מוחמד, שאבא שלך היה מסיע אותו ואותך באופנוע שלו".
"כן, מה קרה לו".
"לא קרה לו כלום, הוא מבצע את ההשתלות".
"זה החוצפן הזה שהיה מקלל חופשי? איך הוא הגיע לרפואה בכלל".
"אתה רואה, הם התפתחו. הם כבר לא כאלו יצורים אַגָּדִיִּים המתוארים כיצורים רעים ומכוערים בעלי מראה מפחיד".
"הוי סבתא, את מאמינה לכל אחד"!
"אני לא מאמינה לכל אחד, אך לאחמד כן".
"מה את רוצה להגיד לו"?
"אם הוא ינתח אותי, יתווספו לי עוד כמה שנים טובות לחיות".
"כמה שנים את רוצה לחיות? את בת שמונים ואחת... הלו תרדי אלינו".
"אין סיכוי שינתח אותי וישתיל בגופי לבלב חדש"?
"כן לבלב חדש שילבלב לך צְעִירוּת ... יאללה את גם כן".
"אני צריכה לעשות משהו עם עצמי".
למה הכוונה שלך"?
"אני לא רוצה להיקבר כאן, יש עכשיו מסעות קבורה לכוכב C-581 Gliese מה תאמר על זה".
"לא אגיד דבר, את צריכה לישון, כנראה הסוכר עלה לך לראש".
