השעה הייתה מעט אחר חצות, ברחובות ניתן היה לספור את כמות האנשים על יד אחת. משום מה התאורה הפסיקה לעבוד בדיוק שכף רגלי דרכה על מפתן הדלת, ורעש הרוחות שרק מין מנגינה מוכרת.
הצורך בכסף, זוהי הסיבה היחידה מדוע החלטתי לעבוד בעבודה זו. השעות הלא נוחות ולעיתם גם מאימות, מתוגמלות בעשרים ושבעה שקלים לשעה, ולחייל משוחרר כמוני המתכנן לנסוע לתאילנד זה מספיק בהחלט.
אם הזמן מצאתי גם דרך ליהנות מהעבודה, אז נכון שחיי החברה שלי נהרסו כליל, והחבר היחיד שבא לבקר אותי הוא הינשוף שמואל שגם הוא מבריז לאחרונה, ואני לא ממש זוכר איך נראה העולם תחת קרני השמש, אך המטרה מקדשת את האמצעים אמר פעם מישהו לא ידע עד כמה הוא צודק, תאילנד הנה אני בא.
הגעתי למקום בחצות וחצי, השוער רץ לעברי במהירות ופתח את השער. לא שאני איש כול כך חושב שאסור לתת לו לחכות ולו לרגע, פשוט באתי להחליף אותו, ועיניו נצצו מאושר, או מוודקה, לא הצלחתי להבדיל. כן, אחרי שלוש שנים שבהם התלוננתי לכול מי שהסכים להטות אוזן, והאמת גם למי שלא, איך נמאס לי שטוחנים אותי בשמירות, וכמה אני מת לסיים את הצבא רק כדי לישון שבוע רצוף, אני מגיע לעמדה חצי שעה לפני הזמן ועוד מרצון חופשי, מי היה מאמין.
הרבה דברים שאמרתי שאעשה אחרי הצבא התגלו רק כהצהרות מלאות רוח. לא השלמתי בגרויות, לא טיילתי בארץ, לא עישנתי סמים, לא שרפתי את הבסיס שלי, לא שכבתי עם הבת של המפקד, אפילו לא זרקתי את הקיטבג על הבחור שחתם לי על הטופס מילואים.
מטרה אחת ויחידה עמדה לנגד עיני, והדבר המוזר ביותר הוא שאפילו לא ידעתי איך היא נראית. תאילנד, שמעתי עלייה מכול עבר, כמה היא נהדרת, אקזוטית, מעוררת חושים והכי חשוב זולה. עברתי שטיפת מוח בהדרגה שאם הזמן נראה לי כי משרד התיירות התאילנדי השתיל כמה סוכנים חשאיים בצה"ל כדי לקדם את התיירות בארצם. האמת היא שאני אפילו לא יודע איפה תאילנד נמצאת על המפה, או למה לעזאזל מגיעים כול כך הרבה תאילנדים לארץ שלנו לעבוד בשביל חמש שקל וצרצר ליום, הרי הם חיים בארץ הכי יפה בעולם, אז מה הם צריכים את החרא שלנו, כנראה שהדשא של השכן אכן ירוק יותר.
השמירה עוברת לה במהירות, אחרי שלוש שנים של תרגול אתה מוצא את לעצמך אלפי דברים להתעסק איתם במהלך השמירה, דברים שאפילו לא דמיינת שתעשה לפני כן. רק אתמול הצלחתי להעביר יותר משעה על דברים שיוצאים לי מהאף, הייתי מוציא את הנוזל/מוצק הירוק מהאף, מתבונן בו, מעריך את גודלו, מתפעל מפלאי עולם, ואז מנסה להעיף אותו מהצבע מבלי שיידבק לאצבע אחרת. לא מחשב נייד, לא MP3, לא מגזין כלשהו, פשוט מוקוס.
בכול שמירה דמיינתי את עצמי בתאילנד, הדבר שלא מספרים לך בצבא על תאילנד הוא שהכרטיס לשם לוקח לך את כול המענק, כאילו נתת שלוש שנים למדינה רק כדי לברוח לכמה חודשיים. אתה צריך לקבל עשרות זריקות נגד מחלות שלא שמעת עליהן אלא אם אתה צופה קבוע ב"נשונאל גיאוגרפיק", והכי חשוב אתה צריך מישהו שהרעילו אותו על תאילנד כמוך. כי אני באמת לא מצליח להבין את אלו המסוגלים לנסוע למדינה אחרת לבד. מי ישמור על הדברים שלך כשתצטרך להשתין, מי יגיד לך את המילה הזו באנגלית שפשוט פרחה מזיכרונך, ומי יזהיר אותך מהבחורה הזאת שיש לה גרוגרת, מי?
החיפוש אחר החבר לנסיעה היה מתיש, לא הצלחתי למצוא אף אחד, כלומר היו כאלו שרצו להצטרף אלי אך לטובים שבניהם היו תנאים מקדימים לנסיעה, "אני צריך לחזור בתאריך הזה והזה כי הלימודים מתחילים או יש חתונה לבן דוד שלי או בר מצווה לכלב, ואני חייב להיות שם איתו, בלה בלה בלה",
ואילו ללא התנאים המקדימים היו טיפוסים כול כך מעצבנים שהייתי שאם היינו נוסעים יחד הייתי נכנס לקלבוש התאילנדי ולא על שימוש בסמים. לבסוף התפשרתי על רפי, גם הוא היה מרועל כמוני על תאילנד וגם די נסבל, ואם לומר את האמת גם אני לא הטיפוס הכי חברמן ביקום, אז לא ממש התאכזבתי.
"עוד שעה לשמירה, עוד שלושה שבועות לתאילנד, הנה אני בא"
בסוף השבוע הזה אני מסיים לעבוד עם שלושים אלף שקל בכיס בחמישה חודשים בלבד, יכולתי כבר לשמוע את הקריינית בשדה התעופה, "כול הנוסעים לתאילנד נא להגיע לשער 5 הטיסה עומדת לצאת בכול רגע", דמעות של אושר זלגו מעיניי, חיוך ענק הציף את פניי, אין מאושר ממני בעולם.
הקרבתי את העיתון כדי לנגב את לחיי הלחות, ומדפיו בצבצה כורת המודגשת באדום עז. סירבתי להאמין, קראתי את הכתבה למעלה מתריסר פעמים רק כדי לגלות שהכותרת אינה משתנה.
"ישראל מכריזה מלחמה על תאילנד"
"עקב מחלוקת חסרת גישור בין ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט לבין ראש ממשלת תאילנד לובה בטוב על איזה פיצה טובה יותר, "פיצה האט", או "פיצה דומינוס", הכריזה היום בבוקר ישראל מלחמה על תאילנד.
כול הטיסות אשר תוכננו לתאילנד בוטלו מיידית, הממשלה תדון בנושא רק בעוד שלושה שבועות, כול אלו אשר נפגעו מהביטולים יפוצו על ידי משרד התיירות בעין יפה, ויקבלו ללא תשלום שבוע נופש בעיר ללא הפסקה, חדרה.
אוי הברוך,
חדרה הנה אני בא.
